ואולם, אם נסמך התובע על רישומי הנתבעת לפיהם קיבל כל זכאותו לשנת 96' – ממילא, אין קמה לו זכאות ל- 60 ימי חופשה, שהרי אין עסקינן בשנתיים שנותרו, אלא בשנה וחצי בלבד, עד סוף 6/98 שמא בגין כך חישוביה החלופיים של הנתבעת בסיכומיה הם ל-45 יום.
(נציין כי משהחוק מחשב זכאות לחופשה מאפריל – ממילא, עסקינן, לכל היותר, בזכאות לשנה ו-3 חודשים בלבד – ואולם משלא נטען כן ע"י הנתבעת, יערך להלן החשוב לפי שנה ומחצה).
כך גם, אין מקום לחישובי התובע לערך יום חופשה, שהרי אכן זכאי הוא ל- 30 ימי עבודה כחופשה שנתית – אך אין בפנינו כי לתובע שבוע עבודה הוא בן 5 י"ע בלבד! (ודאי כך, לאור החרגתו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה או האמירה כי התשלום כולל תמורה עבור עבודה בשעות נוספות; סעיף 3.6 להסכם העבודה). מנגד, לכאורה עפ"י חישוביה החלופיים של הנתבעת בסיכומיה, עסקינן אכן ב-5 ימי עבודה בשבוע. לכך נוסיף: כעולה מתלוש 2/98 ומהכרטסת, הזכאות השנתית היא 207 שעות לחודש, קרי : 1.11 פעמים שכר חודש. משמע, כך העריכו הצדדים את החבות בדבר 30 ימי עבודה כחופשה. (ספק אם לכך כיוונו הצדדים בהסכם העבודה, שמא, כיוונו לחודש לשנת עבודה).
בהתאם להוראת סעיף 13 וסעיף 10 לחוק חופשה שנתית יש לחשב זכאותו לפי סה"כ משכורת ברוטו (59,040 ₪) וכן רכיב גמל וגילום גמל, קרי: 65,156.38 ₪.
לא נלקח בחשבון גילום רכב (ושווי רכב) מן הטעם שכמוהו כתשלום (נסיעות) גילום נסיעות או גילום הוצאות – ואין הוא תשלום המשתלם בעד "שעות העבודה הרגילות".
בהתאם, 30 ימי עבודה כחופשה הם זכאותו השנתית כעולה מהכרטסת עליה סמך הוא (ומתלוש שכרו) – ולפיכך, זכאי התובע לפדיון חופשה לפי חישוב זה: 1.1 X 1.5 X 65,156.38 ₪. הנה כי כן, זכאותו של התובע ברכיב זה עומדת ע"ס של 107,508 ₪.
ד. הבראה
התובע עותר ל- 5 ימי הבראה וסה"כ 1,300 ₪.
הנתבע בתצהירו לא טען ברכיב זה.
עפ"י הסכם העבודה זכאי התובע למכסימום הזכאות, קרי: 9 ימי הבראה. משכך, עולה לכאורה כי עתר למחצית הזכאות. דהיינו, בגין מחצית השנה האחרונה בלבד. מנגד, אין חולק כי קיבל הבראה ב-7/97, כך שאם טוען הוא כי עבד עד יולי 98' זכאי היה לזכאות שנתית מלאה.
הנה כי כן, בהעדר אינדיקציה ראייתית אחרת – זכאי התובע לסכום שתבע. נעיר במאמר מוסגר,כי גם בשל עתירתו כאן, ברור כי לטענתו, עבד עד סוף יוני, שאחרת, אין ספק כי היה מחשב במדוייק רכיב זה.