ממילא, אין כל עילה לתבוע רכיבים אלה לתקופה שעד 3.92 (כולל כספי ביטוח המנהלים) (להלן: "המחאת הזכות").
התובע ניצל ו/או פדה מלוא זכאותו לימי חופשה. כמנהל כל-יכול בנתבעת, מי שקיבל כל ההחלטות הניהוליות בה, לרבות בענייני שכר – טענותיו להפרשי שכר תמוהות, בלשון המעטה; חסר הוא תום לב, כשהותיר את הנתבעת במצב בו לא העבירה לקרנות השונות ולשלטונות המס ההפרשות והניכויים המתחייבים (חוב של כ- 5 מליון ₪, נכון לסיום עבודתו), כשרק לו בוצעו ההפרשות המתחייבות.
הנתבעת מנהלת בדיקות וחקירות ביחס לפעולותיו ונזקים שגרם לה, אותם מעריכה היא בשלב זה, בסך של לא פחות מ- 2,015,019 ₪, תוך שטענה טענת קיזוז. אח"כ תגיש תובענה כנגדו.
אין לתובע כל עילת תביעה כנגד הנתבע ומטרת התביעה כנגדו היא לנסות ולהפעיל עליו לחץ בלתי הוגן, כשכל פעולותיו בנוגע לתובע, נעשו מכח תפקידו וסמכויותיו כאורגן הנתבעת.
קשייה הכספיים של הנתבעת היו ידועים חלקית והיקפם האמיתי נודע רק לאחר החלפת ההנהלה. ממצאיה של חברת היעוץ של יצחק סוארי העלו כי הנתבעת נמצאת במצב כלכלי חמור ביותר, שלא הוצג נכונה בדוחות הכספיים של הנתבעת ובדיווחיה לציבור, דיווחים ומצב להם אחראי התובע ניהולית ואישית.
חברי הדירקטוריון וחברי הנהלתה האחרים היו מקורביו של התובע, כפופים דה-פקטו למרוּתו ואישרו החלטות התובע כ"חותמת גומי".
הסכם העבודה הוחל לאחוֹר ל- 8.10.80, כדי ל"הכשיר" רטרואקטיבית משיכת סכומים של התובע מהנתבעת, כ"הלוואה" בגובה 12 משכורות ברוטו (כ- 150,000$, כששכרו היה אז 7,000$ נטו לחודש).
חרף התחייבותו – לא החזיר התובע לנתבעת כספים אלה והוא המשיך למשוך כספים, עד שב- 1995 הגיע שיעור "ההלוואה" לפּי 4 מהסכום ש"אושרר" בהסכם העבודה (סך כולל של כ- 600,000$).
הנתבעת מונה סכומים שמשך התובע או שזוּכה בהם בחשבון ה"הלוואה" ומסמכים שנחתמו במהלך התקופה, עד שבמועד הסכם הפרישה עמדה יתרת ה"הלוואה" של התובע ע"ס 485,162.22$, כשהסכום הנכון ל- 31.12.98 הוא 569,734$, אלא שגם סכום זה אינו משקף את יתרת חובו האמיתית.
התובע, כמנכ"ל כל יכול, ביצע מניפולציות תמוהות בדו"ח הנה"ח, תוך שזיכה עצמו בכספים שמעולם לא שילם ושהופחתו ללא בסיס מיתרת חובו בגין הלוואה וסה"כ 192,872.04$ (מ- 9.95 ועד 30.11.98, תחת הכותרת "איזון שקלים/מט"ח"). עולה איפוא כי סה"כ חובו הכולל בגין ההלוואה עומד ע"ס 762,606.52$.