בעניין זה עדיפה הגרסה שנמסרה במענה לשאלון, שלפיה המסמכים התקבלו פרק זמן מספק עובר לחתימה, וגם התקבל תיקון לבקשת תובעים אלה.
- מכלול ראייתי זה שולל קיומה של שיטה, הבאה למנוע מהמבקשים להצטרף לקבוצת הרכישה לעיין במסמכים המהותיים לפני שיחתמו עליהם. כאשר כמה וכמה תובעים העידו כי יכלו לעיין בהם וללמוד אותם, הרי שניתן להסיק כי לא הייתה מניעה מאחרים לעשות כן. ייתכן שתובעים כאלה ואחרים חשו לחץ להתקדם עם העסקה נוכח השיווק האגרסיבי שלה, ונוכח חששם כי יחמיצו את ההזדמנות להיות בעלי יחידות דיור באזור מרכזי ברמת גן, אך עדיין לא היה בכך כדי למנוע עיון מהמבקשים לעשות זאת.
מכלול זה שומט גם את הקרקע תחת טענת התובעים כי לא הייתה אפשרות להכניס שינויים בהסכמים, או שנאמר להם (כאמור בפסקה 13.2 לכתב התביעה) כי אין טעם בהיוועצות עם עורך דין אחר שכן משא ומתן על תנאי העסקה אינו בא בחשבון. זאת שעה שכמה וכמה תובעים העידו כי ביקשו לערוך שינויים מספר ובקשתם זו נעתרה. כל זאת בכפוף לקושי לבצע שינויים בהסכם השיתוף, כאמור, בשל העובדה כי כלל החברים בקבוצה אמורים לחתום עליו.
טענות נוספות לגבי פרשנות ההסכמים והמצגים הנלווים להם
- התובעים טענו בסיכומיהם (בפרק י"ט) שיש להחיל על ענייננו את קביעות בית המשפט העליון בע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (פורסם במאגרים [נבו], 2017) (להלן: עניין יהודאי). בפסק דין זה מנה בית המשפט (בפסקאות 41 ואילך לחוות דעתה של כב' השופטת ברק-ארז) ארבעה קריטריונים אשר בהתקיימם יש משקל נכבד לנסיבות החיצוניות לכריתת ההסכם בהשוואה ללשונו.
אלא שענייננו שונה.
בנסיבות המקרה שם דובר בגוף דו מהותי, חברת חלמיש - שהיא חברה ממשלתית-עירונית שנועדה לדיור, לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל-אביב. מערך החברות של גב' אור אינו כזה. בנוסף, בנסיבות המקרה שם דובר בקבוצה מוחלשת - מעוטי יכולת שאין ידם משגת לרכוש קורת גג בכוחות עצמם, וכוונת ההסכם הייתה להעניק להם דיור עד לגיל שיבה. בענייננו, אין המדובר בקבוצה מוחלשת מהסוג האמור, וכפי שהוסבר חלק מההסכמים היו קצרים והיה על התובעים להתעמק בהם.
מכאן שאין בעניין יהודאי כדי לשנות מהמסקנות הקודמות ביחס לפרשנות ההסכמים שעל הפרק.
- ממילא יש לדחות את טענת התובעים בסיכומיהם (בפסקה 473) כי "מערכת החוזים אינה נהירה וברורה דיה". כפי שציינתי לעיל, הסיכונים שנלוו לקבוצת הרכישה שעל הפרק עלו היטב ממסמכי היסוד. איש לא מנע ממי שביקש לקבל ייעוץ משפטי לעשות כן, וחלק מהנתבעים אכן נעזרו בייעוץ כאמור.
- לבסוף אין בידי לקבל את טענות התובעים כי יש להעדיף את עדויותיהם בדבר מצגים כאלה ואחרים שנלוו להסכמים, שהוסיפו התחייבויות שלא מעוגנות בכתב. כאמור, ההסכמים כללו הוראה ברורה כי אין תוקף לכל מצג והתחייבות קודמים, שאינם מפורטים בהם. סעיפים כאלה באו לעולם בדיוק כדי למנוע את הניסיון של צדדים להסכמים לטעון להבטחות בעל פה, כאלה ואחרות, הסותרות את ההסכמות הכתובות או שאינן מופיעות בהן. תניות מסוג זה באות ליצור ודאות חוזית, החשובה לכל מערכת יחסים חוזית, וודאי שלקבוצת רכישה הבאה לקדם פרויקט בניה, הכוללת עשרות ומאות הסכמים. התובעים קשרו עצמם במערכת הסכמית זו. הם נטלו על עצמם את הקביעה כי אין תוקף להתחייבויות שלא מופיעות בה. נטילה זו עליהם לכבד.
לא בוססה טענת התובעים כי ההפקעה שחלה על מגרש 102 הוסתרה מהם
- התובעים טענו בסיכומיהם כי הנתבעים הסתירו מהם את ההפקעה המשמעותית שבוצעה במקרקעין, בהיקף של 230 מ"ר מתוך 445 מ"ר. לביסוס טענתם הם הפנו לפסקה 2.1 להסכם השיתוף, בסעיף ההגדרות, בו צוין בהגדרת המונח "המגרש", כי מדובר ב"קרקע בשטח רשום של 445 מ"ר", ולא מוזכרת ההפקעה.
טענה זו נסתרת לאור העובדה שיש לקרוא את המסגרת ההסכמית במכלולה. בנספח א' להסכם המכר (ראו: נספח 2 לכתב ההגנה המתוקן) צוינה הערה בדבר הפקעה מיום 21.5.85 בשטח של 230 מ"ר, ועוד צוינה הערה מיום 29.4.07 לפי פקודת הדרכים, שקשורה לתוואי הרכבת הקלה.