הנתבע טוען כי רישום הסעד בכתב התביעה כסעד לאכיפה נועד להתחמק מתשלום אגרה כנדרש לגבי סעד כספי שהוא הסעד האופרטיבי למעשה. זאת, לטענתו, בניגוד להלכה הפסוקה, אשר מחייבת את התובעת לשלם אגרה לפי מהות הסעד המבוקש הסופי. כתוצאה, מתבקש להורות על מחיקת העילה והסעד על הסף, או, לחילופין, לגופו של עניין.
- לבסוף מצהיר הנתבע כי אין התנגדות מצדו שהתובעת תמכור את מניותיה לצד ג', ככל שאין מדובר בבעלי השליטה בנתבעת 2 או צד קשור אליהם. זאת, לטענתו, בכפוף לקיום חובותיה של התובעת לפעול בהתאם להוראות ההסכם (סעיף 62 לכתב ההגנה המתוקן).
דיון והכרעה
טענות סף
- בהליך דנן, מעלה הנתבע שלוש טענות עיקריות לדחיית התביעה על הסף. ראשית, נטען כי התובעת מנסה להתחמק שלא כדין מתשלום אגרה כחלק מבקשתה לאכוף את סעיף האופציה בהסכם [ס' 12, 66 לכתב ההגנה המתוקן; ס' 41 לסיכומי הנתבע]. שנית, הנתבע עומד על כך שלא צורפה החברה כבעלת דין, מה שמונע מהתובעת לזכות בסעדים אשר משפיעים במישרין עליה - לרבות פירוק החברה תוך חלוקה בעין של נכסיה [ס' 6 לכתב ההגנה המתוקן, ס' 32 לסיכומי הנתבע]. לבסוף, סבור הנתבע כי צירוף הנתבעת 2 לתובענה נעשה בחוסר תום לב תוך שיתוף פעולה פסול עם בעלי השליטה בנתבעת 2 [ס' 10 לכתב ההגנה המתוקן, ס' 35 לסיכומי הנתבע].
- לא מצאתי בטענות הנתבע בדבר צירופם, או אי-צירופם, של נתבעים כדי לגרוע מן ההכרעה בפסק דין זה. בנוגע לצירוף הנתבעת 2 להליך דנן, לא ביסס הנתבע כל עילה אשר בגינה בית המשפט צריך להתערב בצירוף כאמור. אף אם הצירוף נעשה במכוון ובחוסר תום לב, כפי שטען הנתבע בסיכומיו [סעיף 35 לסיכומי הנתבע], הנתבע לא ציין את נפקות הדבר על ההליך דנן ועל ההכרעה כאמור. אין בכתבי טענותיו עילה משפטית קונקרטית אשר נובעת מצירוף פסול לכאורה של הנתבעת 2.
- בנוגע לאי-צירוף החברה כבעלת דין, ייתכן שיש בכך כדי להגביל את היקף הסעדים אשר יכולים להינתן בנסיבות העניין, וזאת בשל ההשלכות אשר יכול ויחולו כלפיה ללא יכולתה להתגונן בפני בית המשפט. ואולם, כפי שיוסבר להלן, ההכרעה בפסק דין זה מוגבלת להסכם בעלי המניות שהחברה איננה צד לו.
- בנוגע לטענת האגרה, ההלכה היא כי סעד בגדרו מתבקש בית המשפט ליתן הוראות לרכישת מניות, אף מבלי לפרט את טיבן ומהותן ומבלי להעריך את שווי המניות, הוא סעד אופרטיבי ולכך השלכות מעשיות על סיווג תשלום האגרה [ראו: רע"א 9920/17 סיריל כהן סולל נ' KEYRUS SA FRANCE, בפס' 13 לפסק הדין (נבו, 12.4.2018) (להלן: "עניין סולל")]. בתביעה שהוגשה לפי סעיף 191 לחוק החברות הכוללת מרכיבים של סעד כספי, יש לשלם אגרה בגינו [עניין סולל, בפס' 10; רע"א 783/05 נילי ענבי נ' אייל קורן (נבו, 20.6.2006) (להלן: "עניין ענבי")]. שאלת סיווג תשלום האגרה נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה, כאשר נהוג לבחון, בין היתר, האם הסעד המבוקש הוא סעד כספי ישיר; והאם הצד שזכאי לסעד הצהרתי יידרש להגיש תובענה נוספת למתן סעד אופרטיבי [ראו: עניין סולל, בפס' 11; עניין ענבי, בפס' ח(9) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין].
בנסיבות העניין, נראה שמתן הוראה לאכוף את סעיף האופציה בהסכם, אשר טמון ברכישת מניות בתנאי מחיר שניתנים במפורש לביטוי כספי, מהווה תביעה למתן סעד כספי המחייבת תשלום אגרה לפי תקנה 6 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"). עם מתן הוראה לאכוף את סעיף האופציה, תזכה למעשה התובעת בשווי הכספי של מניותיה מבלי להידרש לתובענה נוספת מטעם בית המשפט. זאת ועוד, נוסח הסעדים המבוקשים על-ידי התובעת בסיכומיה מעיד על רצונה לזכות בסעד כספי ישיר [ראו סעיפים 91.2-3 לסיכומי התובעת]. בשעה שמדובר בסעד הכופה על הנתבע לרכוש את מניות התובעת, המשמעות המעשית היא העברת כסף מהנתבע לתובעת [ראו: רע"א 8223/22 כוכב הצפון יזמות בע"מ נ' גלילאו טק בע"מ, בפס' 27 לפסק דינה של השופטת ר' רונן (נבו, 1.1.2023)].