טענות התובע
- התובע טוען כי במשך שנים ביקש את מימוש המגרשים, תחת פירעון סכום ההלוואה, הן בעצמו והן באמצעות חברת נבו, תוך שהוא אינו פודה את השיק שנמסר לו על ידי הנתבע. לטענתו, הנתבעים הבטיחו לו פעמים רבות כי יקיימו את התחייבותם, אך בפועל אין בכוונתם לפעול על פי ההסכם.
- התובע עותר לאכיפת ההסכם ולמתן צו הצהרתי אשר יורה לנתבעים להעביר לבעלותו את הזכויות בחמישה מתוך המגרשים, לבחירתו. לחילופין, עותר התובע לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בסך 2,050,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, עקב הפרת ההסכם. זאת, בהתאם להערכת הנתבעת כפי שהוצגה בהליך אחר בעניינם של הצדדים, לפיה שווי כל מגרש עומד על סך של 450,000 ₪, ובניכוי 200,000 ₪ מהסכום הכולל. לחילופין, עותר התובע לחייב את הנתבעים בתשלום סכום ההלוואה בתוספת ריבית שנתית בשיעור 6% בגין השנה הראשונה, ובתוספת ריבית שנתית בשיעור 6% והצמדה למדד המחירים לצרכן מתום השנה הראשונה ועד למועד הגשת התביעה.
טענות הנתבעים
- הנתבעים מכחישים את טענות התובע ומבקשים לדחות את התביעה.
- לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ודינה להידחות מטעם זה.
- עוד טוענים הנתבעים כי הסכם ההלוואה הינו הסכם למראית עין ואינו משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים. בפועל התכוונו הצדדים להסדיר תשלום "דמי רצינות" להבטחת ניהול משא ומתן אמיתי ורציני בין הנתבעים לבין קהילת בני נצרים, כל זאת לאור חששו של הנתבע, כי אין בידי התובע ומר כלפה הסכומים הנדרשים לצורך ביצוע עסקת המכר, כנציגי משפחות מפוני נצרים.
הנתבעים מדגישים כי הנתבע הינו עתיר ממון ונכסים ולא היה לו כל צורך בהלוואה מהתובע.
- עוד נטען, כי לא בכדי לא הפקיד התובע את השיק שניתן לו שכן גם הוא ידע כי אין מדובר בהלוואה אמיתית.
- עוד טוענים הנתבעים כי גם אם ימצא כי אכן נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה, עדיין אין לתובע זכות לקבל את הבעלות במגרשים שכן, על פי הוראות ההסכם ניתנה לתובע האפשרות לרכוש את המגרשים ולא לפרוע את השיק בתוך תקופת ההלוואה, קרי למשך 12 חודשים מיום חתימת ההסכם ולכל היותר בסמוך לכך. התובע אינו זכאי לדרוש במסגרת תביעה שהוגשה לאחר כ-6 שנים ו-10 חודשים, את העברת המגרשים לבעלותו.
דיון
שיהוי
- הנתבעים טוענים כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ועל כן יש לדחותה. התובע הגיש את תביעתו כ-6 שבועות לפני תום תקופת ההתיישנות ושתיקתו היא ראיה לזניחת כל טענותיו. הנתבעים מדגישים כי התובע בחר במודע שלא לממש את השיק שניתן בידו ובהמשך לאחר שדרישתו לממש את המגרשים נדחתה על ידי הנתבעים, לא נעשה על ידו דבר, והתנהלותו זו מלמדת כי הוא זנח את תביעתו.
עוד טוענים הנתבעים כי מצבם ישונה לרעה בשל חוסר תום לב של התובע אשר נמנע מלהפקיד את השיק והם יאלצו לשלם לו סך של למעלה מ-2,500,000 ₪, שווי המגרשים כיום, דהינו פי 7.7 מסכום ההלוואה למועד הגשת התביעה.
- ככלל, דיני ההתיישנות הם שמסדירים את התקופה בה רשאי אדם לעכב את הגשת תביעתו. השיהוי בא למעט מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, והוא מתגבש, בהתקיים תנאים מסוימים, במקום שבו אפילו הוגשה התובענה בתחומי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, עדיין יש לראות בהגשתה משום שימוש לא נאות בזכות הדיונית בידי התובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע העולה כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. בפסיקה נקבעו תנאים מחמירים לדחיית תביעה מחמת שיהוי, והשימוש בטענה זו ייעשה בצמצום ובמקרים חריגים בלבד, מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב"דבר מה נוסף".
- להוכחת טענת שיהוי, על הנתבע להראות כי היה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו וזנח את זכות התביעה העומדת לו ובשל כך הוא שינה מצבו לרעה במשך הזמן. השינוי האמור נובע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע (להבדיל משינוי שמקורו בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע). היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע.
נטל ההוכחה להתקיימותם של תנאי השיהוי מוטל על הטוען לכך, כאשר טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדת. עליו להוכיח, כי שינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות, כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי.