העובדה שגם לאחר ביטול פסק הדין השני, לא הוצגו ראיות לכך שהמגבלות התכנוניות והקנייניות הוסרו, מחזקת את הטענה כי מקור הבעיה היה עמוק יותר וקשור למגבלות תכנוניות וקנייניות שלא היו חלק מהליך הגישור שהתנהל בפני הנתבע. כך למשל עמדת רמ"י- בעלת המקרקעין- אשר טרם אישרה לכאורה את ההליכים התכנוניים.
הנתבע, כמגשר, לא היה מוסמך או מחויב לפתור סוגיות תכנוניות או קנייניות מורכבות שקדמו לגישור או שלא היוו חלק מהמנדט הספציפי שניתן לו על ידי בית המשפט.
- בנוסף ובמקביל, ניתוק הקשר הסיבתי נובע גם מאישורו של הסדר פשרה במסגרת פסה"ד בתמ"ש 1405-09-10. ביהמ"ש בחן את הסדר הפשרה, ובשים לב למסד הנתונים שעמד לפניו (אשר כלל קיומו של הליך מקביל שמטרתו ביטול פסה"ד הראשון) מצא כי נכון לאשר את הסדר הפשרה כפי שהוא. בשל סירוב הצדדים אין בפני מידע ביחס להליך אישור ההסדר אולם בסופו של יום ההסדר כפי שהוא- אושר. משכך, גם אם הייתי סבורה כי קיימת רשלנות מצידו של המגשר (וכאמור לעיל- איני סבורה כי זה המקרה) - אישורו של ביהמ"ש את ההסדר מנתק את הקשר הסיבתי בין הסדר הגישור לנזקים הנטענים.
- בהתאמה, גם אם היה מקום לקבל טענה ביחס להפרתה של חובה חקוקה על ידי הנתבע- והאמור לעיל לעניין חובתו של הנתבע כלפי צדדים שלישיים יפה גם ביחס לטענת התובעים בעניין זה, הרי שהעדר קשר סיבתי בין פעולות הנתבע לעיכוב הנטען מביא לדחיית הטענה ביחס להפרת חובה חקוקה שהביאה לנזקים.
ודוק- התובעים לא הצביעו על חובה שבדין בהתקיים השפעה אפשרית על צדדים שלישיים להביא לעצירת הליכי הגישור.
אין חולק כי התקנות מאפשרות להביא להפסקת ההליך במקרה כאמור, אולם בנסיבות שהוכחו לפני לא מצאתי כי היה על הנתבע להניח כי פגיעה כזו צפויה ובהתאמה לא קמה עליו חובה שבדין להורות על הפסקת ההליכים.
זה המקום להבהיר כי טענות התובע 2 לפיהם הוטעה בית המשפט שאישר את הסדר הפשרה השני על ידי הנתבע עת התעלם ממעמדם של התובעים- אין להן על מה לסמוך.
כעולה בבירור מפרוטוקול הדיון בו הוצע על ידי בית המשפט להפנות את ההליך לגישור היה בית המשפט מודע לקיומה של תביעה נוספת המבקשת להביא לביטול הסדר הפשרה הראשון (עמ' 2 שורות 2-4 בפרוטוקול הדיון מיום 22.3.2011).
מעת שבית המשפט היה מודע לקיומו של הסכם הפשרה הראשון, הרי שחזקה כי היה מודע לזהות הצדדים עליהם הסדר זה הוחל. אמנם, פסק הדין המבטל את פסק הדין השני ציין את היעדר התובעים מההליך כעילת ביטול, אך לא נקבע כי המגשר הטעה את בית המשפט. בית המשפט היה מודע לקיומה של תביעה קודמת לביטול פסק הדין הראשון, ועל כן לא ניתן לקבוע כי הוטעה באופן מכוון על ידי המגשר.