קיומו של קשר סיבתי בענייננו - האם פסק הדין השני הוא שהיה הגורם שהביא לעיכוב בהוצאת היתרי הבניה?
- גם אם הייתי מוצאת שהופרה חובת הזהירות על ידי המגשר הרי שהתובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין הסכם הפשרה לבין העיכוב הנטען במימוש היתרי בניה על המקרקעין.
כזכור, התובעים פנו לאישור תשריט החלוקה שצורף להסכם הפשרה הראשון רק בשנת 2016 - כ-6 שנים לאחר אישורו. גם לאחר שהסתבר להם בעקבות החלטת ועדת הערר שקבעה שיש קושי לאישורו לאור הסכם הפשרה השני פנו התובעים בתביעה לביטולו של הסכם הפשרה השני רק ב-2018 וגם כיום, באמצע שנת 2026, כאשר הסכם הפשרה בוטל לפני כמעט 3 שנים, טרם אושרו היתרי בניה במקרקעין.
כעולה מסיכומי התובעים, גם כיום מבקשים בעלי המקרקעין להגיע להסכמות שימקסמו את אפשרויות הניצול בדרך של תכנון מחודש, אשר טרם הבשיל לתוכנית תקפה.
משכך, הגם ותוכנית המדידה לא אושרה על ידי הועדה המקומית, בין היתר בשל הסתירה בין שני ההסכמים, הקביעה כי סתירה זו- ורק היא- הביאה לעיכוב במימוש המקרקעין היא ספקולטיבית ביותר.
הגם שפסק הדין השני היווה אחד הגורמים לקושי באישור תשריט החלוקה, כפי שעלה מהחלטות הוועדה, הרי שהתובעים לא הוכיחו כי הוא היה הגורם הבלעדי או המכריע לעיכוב במימוש היתרי הבנייה.
התובעים פנו לאישור תשריט החלוקה רק בשנת 2016, שנים לאחר אישור פסק הדין הראשון, וגם כיום, לאחר ביטול פסק הדין השני, טרם אושרו היתרי בנייה. בנוסף, החלטות הוועדה המקומית כללו נימוקים תכנוניים נוספים לאי-האישור, שאינם קשורים ישירות לפסק הדין השני, כגון חציית מבנה קיים ומדיניות הוועדה.
כאמור, החלטת הועדה המקומית שסירבה לאשר את התשריט הביאה נימוקים נוספים לאי האישור. מהנדס הוועדה המקומית ציין במסגרת ההליכים שהתנהלו בתמ"ש 1405-09-10 (ההליך שהביא לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסדר הפשרה השני), כי הוועדה המקומית לא הייתה מאשרת את תשריט החלוקה הראשון, שכן פועל יוצא ממנו הוא העברת גבול מגרש במבנה קיים - דבר שהיה מנוגד למדיניות הוועדה המקומית, כפי שהבהיר בתע"צ מיום 1.2.2022 שהוגשה במסגרת אותו הליך (וראו בפסק הדין בתמ"ש 1405-09-10 בסעיף 1(ב)).
משלא ניתן היה להביא למימוש מעשי של אותו תשריט חלוקה, לאור העובדה שהוא העביר גבול מגרש בתוך מבנה קיים, אשר משמעות התכנון הנ"ל היא הריסתו, והמשמעויות שיש בכך לתכנון הפנימי, לקווי הבניין ולאפשרויות מימוש הבנייה במקום, והעובדה שגם כיום, למרות הזמן שחלף לאחר ביטול פסק הדין השני, התובעים כשלו בהוכחת הקשר הסיבתי בין הסדר הגישור לבין העיכובים הנטענים. אם הבעיה העיקרית הייתה פסק הדין השני, הרי שעם ביטולו, הדרך לבנייה הייתה אמורה להיפתח.