במשפט ההשוואתי שהוזכר במאמרו של A.K.C. Koo שאוזכר לעיל ניתן משקל לקיומו של חיסיון ולא אחת הוא הביא הלכה למעשה לדחיית תביעות שהוגשו כנגד מגשרים ביחס לפעולותיהם במסגרת ההליך.
- את ועוד - כאמור לעיל, הסכם גישור הוא בבסיסו הסכמות אליהן הגיעו הצדדים בסיועו של המגשר. הוא אינו הסכם המוכתב על ידי המגשר; המגשר אינו צד להסכמות, והוא חיצוני להסכם, ותפקידו לסייע לצדדים להגיע להסכמות אלה.
הצדדים להליך היו מיוצגים ופעלו באמצעות מיצגיהם כדי לחתור להסכמות שקיבלו צורה ותוכן במסגרת ההסכם.
התובעים מציינים כי ההסכם נכרת כך שהוא פוגע באחד צדדים לגישור. אולם, טענות אלה לא נתמכו, כאמור לעיל, בעדות כלשהי מלבד עדותו של התובע 2 (ולעניין זה על בית המשפט לתת ליבו להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, שעניינה עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך). ולמעלה מזאת, האחריות העיקרית לתוכנו של הסכם היא על המתקשרים בהסכם זה. אלו כלל אינם צד להליך, ולכן לא ניתן לקבוע מה עמד מאחורי ההסכמות אליהן הגיעו, מה היה הלך דעתם וכיצד ראו את חלקם של התובעים במסגרת הליך זה. חובת הזהירות שחב המגשר, הגם שהיא עשויה להשתרע כלפי צדדים שלישיים, אינה יכולה להביא לאחריות אבסולוטית כאשר הוא אינו אחד מהמתקשרים בהסכם שהביא, לטענת התובעים, את הנזקים.
עוד מצאתי לציין כי התובעת 1 כלל לא הגישה תצהיר מטעמה ועדותו של התובע 2 נותרה, כאמור לעיל עדות יחידה. גם אם אקבל עדותו של התובע 2 ביחס למצבה של התובעת 1 ורלוונטיות עדות זו, יש מקום להזכיר הדברים. בנוסף, עדות התובע 2 הייתה מתחמקת, לפרקים מבולבלת ולא ברורה. זאת מעבר ללשון המשתלחת בה נקט התובע 2 ביחס לב"כ הנתבע ואף הנתבע עצמו אשר מצא לעלוב בו פעם אחר פעם. הגם שלא מצאתי מקום לייחס להתנהלותו משקל לעניין הטענות לגופן, מצאתי כי יש לציין עובדה מצערת זו שכן לא היה להתנהלות זו מקום ואין לי אלא להצר עליה.
ודוק - פסק הדין המבטל את פסק הדין השני ואת ההסדר (תמ"ש 23548-05-18) מציין את טענותיה של הגב' לוי ביחס לקיפוחה, אשר הדהדו גם בסיכומי התובעים. דא עקא, שהמחלוקות בין בני משפחת לוי הובאו גם במסגרת ההליך השני וההליך המקביל שהתנהל בבית המשפט ברמלה, שבו הסעד המבוקש היה ביטול הסדר הפשרה הראשון (ת"א 15541-09-09). ראו פרוטוקול הדיון מיום 22.3.2011 בתמ"ש 1405-09-10, שהוא ההליך השני שבו אושר ההסדר נשוא תובענה זו. כבר שם הביע בא כוחו של משה לוי את עמדתו כי "פסק הדין אינו יכול לעמוד על כנו" (הכוונה להסדר הפשרה בתיק הראשון, עליו מבקשים התובעים להסתמך). גם במסגרת ההליך השני הועלו טענות הטעיה ורמייה (וראו עמ' 2 שורות 4; 8-14).
- במובן זה, טענות התובעים כלפי הנתבע, כי עוול, דאג להעביר את "סיר הבשר" לצד אחד של המתדיינים שהיו חלק מהליך הגישור שהתנהל - נטענו ללא ביסוס עובדתי, בחסר ראייתי חמור (בוודאי, בשים לב לחומרת הטענות שהעלו), ותוך העלאת טענות מן הגורן ומן היקב, המאשימות את הנתבע בשכנוע (!) הצדדים להביא לביטול הסכם הפשרה הראשון.
האמור לעיל אינו עולה בקנה אחד עם הסכם הגישור עצמו כפי שפורט לעיל ולא נתמך בעדויות חיצוניות כלשהן.