"לאור הסכמה זו, לחצנו – נציגי שני הצדדים ידיים, מר אפריאט [נציג המשיבה – א' ב'] אמר לי 'הפרויקט שלך' ומסר כי יודיע למועצת המנהלים של הנתבעת 1 [המשיבה – א' ב'] על סיכומו המוצלח של המו"מ עם התובעת [המערערת – א' ב'], וכי הניירת הדרושה לחתימת הסכם פורמאלי תוכן בהקדם. כמו כן נדונו בשלב זה פרטים ראשוניים לגבי תיאום תחילת ההכנות לביצוע העבודות בפועל על ידי התובעת [המערערת – א' ב'], כגון מיקומם באתר העבודה של משרדי התובעת ומחסניה".
בנסיבות אלה נחה דעתי כי התקיימו הנסיבות המיוחדות המזכות את המשיבה ל"פיצויי קיום".
- מקרה דומה לשלנו נפסק בפרשה ההולנדית Plas v. Valburg (1983) [27] (המובאת על-ידי קוטז ופלסנר בספרם הנ"ל [37], בעמ' 37). בפרשה זו התברר כי הצעתו של התובע הייתה הזולה ביותר מבין משתתפי המכרז שהוציאה עירית וולבורג. כל שחסר היה הסכמה של מועצת העיר, שנראתה כעניין פורמאלי. אחד מחברי המועצה מצא קבלן שהיה מוכן להציע מחיר נמוך יותר. המועצה כרתה הסכם עמו. נפסק כי התנהגות המועצה הייתה בניגוד לעקרון תום-הלב. המשא והמתן הגיע לשלב מתקדם, וכריתת החוזה הייתה אימננטית. בנסיבות אלה זכאי הנפגע לתבוע את פיצויי הקיום שלו. הוא הדין בפרשה שלפנינו.
הוכחת הנזק
- בפני הערכאה הראשונה הובאה חוות-דעתו של רואה-החשבון של המערערת. הלה חישב את שיעור הרווח שלו הייתה צפויה המערערת לו הייתה כורתת את ההסכם עם המשיבה ומבצעת את העבודות. בית-המשפט המחוזי סבר כי אין די בראיה זו. לדעתו, חוות-הדעת הייתה אמורה להיכתב על-ידי כלכלן או מהנדס מומחה בתחום עבודות התשתית. כן נקבע כי הבסיס לחישוב היה צריך להיות העלויות הצפויות מול המחיר שסוכם, ולא – כפי שקבע רואה-החשבון – ממוצע הרווחים בגין עבודות מסוג זה. לדעתי, טעה בעניין זה בית-המשפט. אכן, משעה שלא בוצעה העבודה (ולא נכרת החוזה) לא ניתן לקבוע בבירור את שיעור הרווח שנמנע ממנה. על-כן מדובר בשיעור הרווח המשוער או הצפוי (השוו: ע"א 1229/97 איי.אמ.איי – שיווק והשקעות
בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ [21]; ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ [22], בעמ' 809-808).
- מהו שיעור זה בנסיבות העניין? על-פי חוות-דעתו של רואה-החשבון של המערערת, היה ממוצע הרווח של המערערת בשנים אלה 15.47% מהסכומים שקיבלה במסגרת ביצוע עבודות מסוג זה. אשר-על-כן נוכח העובדה כי המחיר שעליו הוסכם היה 6,526,000 ש"ח, היה צפוי לה רווח של 1,009,572 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה, בחודש מאי 1992). לחלופין, טענה המערערת, כי מן התדריך של נציבות מס הכנסה לעניין עבודות עפר שאותן הייתה המערערת אמורה לבצע, הרווח בענף נע בין 7% ל-13% מהסכום שעליו הוסכם, קרי בין 456,820 ש"ח ל-848,380 ש"ח. לעומת זאת המשיבה סברה כי אין לקבל נתונים אלה. לשיטתה, יש לגזור את רווחיה הצפויים של המערערת מן הסכום ששולם בפועל לקבלן שביצע את העבודה, שהוא נמוך מהמחיר המוסכם עם המערערת. אשר-על-כן תמורת החוזה שלא נכרת עם המערערת צריכה להיות משוערת כ-4,941,837 ש"ח (ולא 6,526,000 ש"ח). עוד טענה, כי שיעור הרווח הממוצע שלו טענה המערערת של 15.47% הינו רווח גולמי בלבד, ואינו כולל חלק מהוצאותיה של המערערת. המשיבה הוסיפה, כי לשיטתה יש לחשב את שיעור הרווח על יסוד האמור בתשקיפה של המערערת ולהעמידו על 3% מסכום התמורה בפועל של החוזה, ובסך הכול, 164,000 ש"ח.
- עיינו בטענות השונות. אכן, על-פי החומר שבפנינו לא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית באשר לשיעור הרווח שלו הייתה זוכה המערערת לו היה החוזה נכרת עם המשיבה – וספק אם ניתן כלל להגיע למסקנה חד-משמעית בעניין נושא זה, שהוא צופן פני עתיד. בה בעת, על דרך האומדן, ובהתחשב בחומר שבפנינו ובכל הנסיבות של העניין, שוכנענו כי יש לפסוק למערערת פיצוי של 400,000 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה, בחודש מאי 1992).
התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור. המשיבה מחויבת בפיצויי המערערת בסך של 400,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום. כן תישא המשיבה בהוצאות המערערת בשתי הערכאות, בסכום כולל של 50,000 ש"ח.