כן ראה ערוך השולחן, חו"מ, רד, ב [יח]:
"ועוד דשכר מצוה ועונש עבירה בהאי עלמא ליכא והרבה מבני אדם שאין חוששין לעונשי עולם הבא וכל מעיינם רק בהבלי העולם הזה לכן אומרים לו מי שפרע מאלו בעולם הזה כך יפרע ממך בעולם הזה ומזה אולי יתחרט ויקיים דברו".
- כאשר הפרת האמון במשא ומתן מתרחשת טרם פעולה של תשלום, ההלכה קובעת סנקציה מוסרית חמורה פחות, והיא הכרזה על הצד החוזר בו מהבטחתו כמחוסר אמנה, להבדיל מהטלת קללה בו. וכך נפסק להלכה (שו"ע, חו"מ, רד, סעיף ז [יב]):
"הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון וכל החוזר בו בין לוקח בין
מוכר אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו".
וראה הגהת הרמ"א, שם [יג], בסוף סימן רד.
- בהלכה רבו המחלוקות על הגבולות שבין החובה המשפטית לבין החובה המוסרית במסגרת ההבטחות, וכן על הגבולות שבין המוסדות השונים המסתפקים בסנקציה מוסרית גרידא, כגון התיחום בין "מי שפרע" לבין "מחוסר אמנה" לבין "תרעומת" לבין "מידת חסידות". ראה על כך בהרחבה אצל ורהפטיג בספרו הנ"ל [א], בעמ' 445-409 והמקורות המובאים שם וכן ראה ב' ליפשיץ אסמכתא – חיוב וקניין במשפט העברי [יט], בעמ' 389-387. השווה גם מ' זילברג כך דרכו של תלמוד [כ], בעמ' 118 ואילך.
- יושם אל לב, כי את הסנקציות המוסריות, כהגדרתן אצל הנס קלסן – להבדילן מן הסנקציות המשפטיות – אפשר לחלק לסנקציות שליליות ולסנקציות חיוביות. סנקציה שלילית היא במהותה עונש הבא לשלול הנאה או טובה אחרת ממי שהפר חובה מוסרית. כך, מאיימים על המקבל "מי שפרע" כי הוא צפוי למכות מן השמים שיפגעו בו, דהיינו איום בעונש טרנסצנדנטי. סנקציה חיובית, לעומתה, היא בבחינת שכר, המעניק למקיים את החובה המוסרית טובת הנאה, כגון במישור הארצי, הכרה חברתית במעמדו ובמעלותיו. כך, למשל, הרעיון של המשנה בשביעית, י, ט [כא]: "וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו", היא בבחינת סנקציה חיובית. השווה רמב"ם, פירוש המשניות, שביעית, י, ט [כב]: "עניינו שהחכמים אוהבים אותו על זה וישר בעיניהם מה שעשה..." (על ההבחנה בין סנקציה כשכר לבין סנקציה כעונש ראה H. Kelsen, Reine Rechtslehre [39], at p. 26).
- על-אף הדרישה הפורמאלית של קניין קיימת מגמה אצל הפוסקים לחייב אדם על דבר הבטחתו בלבד, אם ההבטחה הביאה אדם אחר להסתמך עליה. ורהפטיג, שם [א]. אחת הדוגמאות הבולטות למגמה זו מצויה בסוגיה של זכות יוצרים, בייחוד של מדפיסי ש"ס שביקשו לחייב את החותמים מראש על קניית הסדרה בלי שנערך אתם קניין פורמאלי. ראה על כך בהרחבה, נ' רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים [כג], בעמ' 415-414. ראה שם, בייחוד את תשובתו של ר' אלעזר משה הלוי הורביץ, אהל משה, ח"ב, קלח [כד]; חזון איש, חו"מ, ב"ק, כב [כה]; התשובה נזכרת אצל ורהפטיג, שם [א], בעמ' 418 וכן אצל א' שגיא יהדות: בין דת למוסר [כו], בעמ' 130-128. לדעת המחבר האחרון, אפשר ללמוד מתשובה זו על התפיסה כי על-יד משפטי התורה קיימת מערכת של משפט טבעי.
- עם כל זאת נראה כי העיקרון הבסיסי ולפיו בהיעדר קניין הפרת ההבטחה אינה גוררת אחריה סנקציה משפטית – להבדילה מסנקציה מוסרית – עיקרון זה עדיין מקובל על פוסקי ההלכה. ראה, למשל תיק 1/2/705 [25], שבו מסוכמת המסקנה ההילכתית בזו הלשון:
"א. לדין של מחוסר אמנה יש מקום רק במקרה שהענין היה החלטי משני הצדדים וסמכה דעתם, היינו שהלוקח הביע החלטה גמורה לקנות והמוכר הבטיח לו בהחלט למכור. – 'הנושא ונותן בדברים, יש בו משום מחוסר אמנה', מהניסוח של כלל זה מוכח, דהיינו דוקא במקרה שהיה כבר משא ומתן גמור ולא היה חסר כי אם הקנין בלבד.