- הסוגיה שלפנינו היא דוגמה מובהקת לקיומן של חובות משפטיות ומוסריות בדין הדתי, אפשר לומר, זו בצד זו. כידוע, הכלל על-פי ההלכה היהודית הוא כי אין די בדברים בעלמא לשם יצירה של התחייבות חוזית המחייבת מבחינה משפטית, וכי יש צורך בדרכי קניין. התוצאה היא כי בהיעדר עיקרון קונסנסואלי כללי, הרי עד לביצוע מעשה הקניין המתקשר יכול לחזור בו מהבטחתו. שלב המשא ומתן מתארך אפוא, ואתו משך הזמן של החובה לנהוג באמונה כלפי המתקשר האחר. והנה, ההלכה קובעת חובות מוסריות בעלות חומרה עולה והולכת עד למעבר לחובה חוזית שהיא בעלת תוקף משפטי. אתחיל מן החובה המוסרית החמורה ביותר, הקרובה ביותר למעבר לחובה המשפטית. נקודת המוצא היא בדין הקובע כי במשיכת המיטלטלין (שהיא מעשה הקניין) קונים את המטבע, ואילו המטבע אינו קונה את המיטלטלין. ועל כך אומרת המשנה (בבא מציעא, ד, ב [ח]):
"כיצד? משך הימנו פרות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות ולא משך הימנו פרות יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
בעקבות הגמרא בבא מציעא, מח-מט [ט]; רמב"ם, הלכות מכירה, ז, א-ב [י]; טור, חו"מ, רד [יא] – נפסק בשו"ע, חו"מ, רד [יב]:
סעיף א:
"מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים".
וסעיף ד:
"כיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו בבית דין ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
והרמ"א מוסיף בהגהתו (הגהות הרמ"א, שו"ע, חו"מ, רד [יג]):
"ויש אומרים שאומרים לו הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך... ויש אומרים שאומרים לו ברבים".
- לפנינו אפוא הטלת סנקציה חריפה של קללה פומבית ורשמית על מי שחוזר בו מהבטחתו סמוך לפני מעשה הקניין הסופי. וכבר עמדו המפרשים על משמעות קללה זו המתייחסת לאנשי רשע אשר פיהם דיבר שווא ואינם עומדין בדיבורם בניגוד לאמור על-ידי הנביא צפניה (ג, יג [יד]): "שְׁאֵרִית יִשְ.רָאֵל לֹא-יַעֲש.וּ עַוְלָה וְלֹא-יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא-יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית...". ראה מהרש"א, בבא מציעא, מט, ב, ד"ה מי שפרע [טו]. כן ראה את בעל הסמ"ע, טור, חו"מ, רד, בפרישה, ד"ה שיאמר לו הדיין [טז] וכן שו"ע, חו"מ, רד, סעיף ח, ד"ה מאנשי דור המבול [יב]; לפי הסמ"ע, העונשים שהושתו על אנשים אלה מעידים על ההשגחה הפרטית של הקב"ה. ראה עוד תפארת ישראל, משנה, בבא מציעא, ד, ב, בועז, ס"ק א [יז], שבו המחבר מסביר כי כל חטאי האדם יש להם ארבע סיבות: תאוות ארציות [מין] כבדור המבול; כבוד, כבדור הפלגה; חמדת הממון, כאנשי סדום; הכחשת ההשגחה, כפרעה במצרים. ועל כך מסכם בעל תפארת ישראל:
"כל אלה הד' כיתות השחתו והשחיתו חברת האנושי ופרצו גדרות עולם ע"י ארבע סיבות שזכרנו, ונשפך עליהן משמים ד' מיני עונשים נוראים. ולכן מי שאינו עומד בדיבורו, ויהיה מאיזה מהד' סיבות שזכרנו, ע"י זה תפסק האמונה מבני אדם, ויקרע וינתק קשר חברת האנושי כהמס דונג מפני אש, ולכן מזכירים אותו בכל הנ"ל ואומרים לו מי שפרע מאלה הד' כיתות במשפטים גדולים ונוראים באש ובמים, יפרע גם כן ממי שאינו עומד בדבורו, ויהיה מאיזה סיבה שיהיה".