מעמדו של המתווך נראה איתן יותר במקרה של חוזה המותנה בתנאי מפסיק. אולם אני נוטה לפרשנות דומה גם לגבי חוזה כזה. אם התנאי התקיים, כך שהחוזה פקע והלקוח לא יכול היה לממש את מטרתו, לכאורה אין מקום לזכות את המתווך בשכר (אם לא משתמע מחוזה התיווך אחרת). אמנם תיאורטית קמה ללקוח זכות לביצוע החוזה עם כריתתו, אלא שזכות זו היתה על תנאי, ואם התממש התנאי בדרך המפקיעה את זכות הלקוח למה שביקש, סבורני שאין מקום לחייבו בדמי תיווך. כפי שראינו, ההבדל בין חוזה על תנאי מפסיק לחוזה על תנאי מתלה הוא דק למדי והוא עשוי להיחתך לפי דרך ניסוחו של תנאי. לפיכך, נראה לי שלא צריך להיות הבדל מבחינת זכותו של המתווך בין שתי האפשרויות."
ראו גם תא (ת"א) 26329-07-15 אמיתי נ' תדמור (פורסם [נבו], 29.1.2017) וערעור על פסק הדין שנדחה (ע"א (מחוזי ת"א) 56743-02-17) [נבו].
- המסקנה מהאמור עד כאן היא, כי נוכח התקיימות התנאי המפסיק וביטול הסכם המכר המותנה, התובע אינו זכאי לדמי תיווך בגין הסכם המכר המותנה.
משכך גם מתבקשת המסקנה, כי העובדה שהנתבעים לא שילמו לתובע דמי תיווך בגין הסכם המכר המותנה, אינה מהווה הפרה של הסכם הבלעדיות, שכן בתקופת הבלעדיות לא נכרת הסכם שמכוחו זכאי התובע לדמי תיווך. לכך תהיה השלכה על תביעת התובע לפיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם הבלעדיות, שתידון בהמשך.
- לסיום פרק זה אתייחס לטענת התובע, כי הנתבעים הסתירו ממנו שנחתם הסכם מכר מותנה. אינני מקבלת את הטענה.
מנספח 9 לתצהיר עדותו הראשית של התובע עולה כי עוד ביום 11.4.23 מסר הנתבע לתובע מסמך שבו נכתב, כי התובע מאשר כי קיבל את מלוא התמורה בגין תיווך מכירת הבית, וכי אין לו דרישות נוספות. כלומר, ברור שבמועד זה הנתבעים לא הסתירו מהתובע כי נחתם הסכם מכר, ואף ביקשו להסדיר את תשלום דמי התיווך.
הנתבע העיד בענין זה בחקירתו הנגדית (עמ' 62 ש' 28-32):
"רוני היה מודע לכל ההסכם הזה ובשיחה שישבנו ודיברנו וחבל שהוא לא הקליט אותה כי זה כנראה לא היה לטעמו אמרתי לו שוב, 'אני אחראי, במידה והעסקה הזאת תסתיים, אני אחראי שתקבל את מלוא התיווך שלך ממני' ולכן הוא הסכים לזה ולכן העו"ד שלי אמר, 'תגיש לו את הדבר הזה כדי שהוא יחתום על זה וירשום את הסכום'".
עדותו של הנתבע היתה כנה והותירה בי רושם מהימן. התרשמתי כי הוא התכוון לשלם לנתבע את דמי התיווך בגין עסקת המכר המותנה, ככל שהיתה מושלמת ויוצאת אל הפועל, וכי הוא פעל בתום לב.