האפשרות כי פגיעה בציפייה הלגיטימית של בעל מניות לניהול משותף בחברה שהיא מעין-שותפות תהווה עילת קיפוח עלתה לאחרונה גם בע"א 6496/11 ססבון נ' סולומון, [פורסם בנבו] פסקה 22 (28.1.2014), הגם שבנסיבותיו הקונקרטיות של אותו המקרה דחה בית המשפט את טענת הקיפוח. ודוק – לאור עמדתי להלן לפיה ניתן לאפיין את חברות האחזקות כמעין-שותפויות, איני רואה צורך לקבוע מסמרות בשאלה האם תתכנה ציפיות לגיטימיות להשתתפות בניהול גם בחברה שאינה מעין-שותפות. אעיר רק כי מוצא אני הגיון בקיומה של זיקה בין אפיון חברה כמעין-שותפות לבין הפוטנציאל להכרה בקיומן של ציפיות לגיטימיות באותה החברה, וכי יחד עם זאת אין מקום לפסול באופן קטגורי קיומן של ציפיות לגיטימיות להשתתפות בניהול בהיעדר מצב של מעין-שותפות, אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.
- מן המקובץ עולה כי במקרה של מעין-שותפות, עשויות לקום לבעלי מניות ציפיות לגיטימיות להשתתפות בניהול. האם במקרה שלפנינו אכן קמו ציפיות שכאלה? בעניין זה מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי. נקודת המוצא הינה כי השלושה הינם בעלי המניות היחידים בחברות וכי שרר ביניהם קשר אישי – שני תנאים המעלים את הסיכוי להיווצרותן של ציפיות לגיטימיות (עיינו: כהן, בעמ' 123). נוסף על כך, עניין לנו בחברות אחזקות שניהולן השוטף, לאורך מספר רב של שנים, היה מסור בידיהם של אדלר ופדלון. בנוסף, יש לקחת בחשבון את העובדה שהחל משנת 2003 פחתה מעורבותו של לבנת בנעשה בחברות באופן ניכר, ובעקבות זאת התעצמה עוד יותר האחריות הניהולית שהוטלה על אדלר ופדלון, תוך שבינם לבין לבנת שוררת מערכת יחסים הדוקה הנשענת על אמון. כאשר אלו הם פני הדברים, דומה כי אדלר ופדלון אכן היו יכולים לפתח ציפיות לגיטימיות להמשיך להיות חלק משדרת הניהול של החברות. ציפיות אלה נגדעו עם תחילת פעילויותיו של לבנת להדרתם של השניים בעקבות התדרדרות היחסים בינו לבינם שתחילתה בשנת 2010.
- האם, ברמת העיקרון, יתכנו מקרים שבהם על אף קיומן של ציפיות לגיטימיות, שלילתן של ציפיות אלה על ידי הרוב אינה עולה כדי קיפוח המצדיק מתן סעד? דומה כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, בפרט כאשר שלילת הציפיות נעשית בתגובה להתנהלות פסולה מצד המקופח – דוגמת מעילה בכספי החברה או ניהול מיזם עסקי עצמאי המתחרה בחברה (השוו: כהן, בעמ' 131-129). בנסיבות מעין אלה, לא מן הנמנע כי שלילת הציפיות הינה מוצדקת ואף עולה בקנה אחד עם טובת החברה, ואין לומר כי מדובר בפעולה "מקפחת". במילים אחרות, ציפיותיו הלגיטימיות של המנהל שגנב, מעל, או רימה מתאיינות – ולמצער, נחלשות באופן קיצוני – ועל כן אין לאפשר לו להסתמך עליהן, שהרי אלמלא כן "יצא חוטא נשכר".
- האם בנסיבות המקרה הספציפי היתה הצדקה לשלילת ציפיותיהם של אדלר ופדלון להשתתפות בניהול על ידי לבנת? בית המשפט המחוזי ענה על השאלה בשלילה, וזאת משום שלא השתכנע כי די בפרשיות שמהן עולות אינדיקציות להתנהלות פסולה מצד אדלר ופדלון – פרשת עסקת HCNH, פרשת שטרי החוב של סייפרטק ופרשת סקאיויז'ן – כדי להצדיק את שלילת זכותם של השניים להשתתפות בניהול. בית המשפט אמנם הכיר בכך שחלק ממעשיהם של אדלר ופדלון חמורים מבחינה ערכית, אך בה בעת קבע כי מעשים אלו לא כוונו נגד לבנת ולכל הפחות לא הוכחה כוונת מרמה אובייקטיבית המצדיקה את שלילת זכויותיהם. ואולם, עיון בקביעותיו של בית המשפט לעניין התנהלותם של אדלר ופדלון בעניינים שונים, מעוררת תהייה האמנם יש מקום לאפשר להם להסתמך על הציפיות שהיו להם ליטול חלק בניהולן של החברות?
- בית המשפט המחוזי השתמש במילים קשות לתאור התנהלותם של אדלר ופדלון ואף הורה על ביטול הפעולות שהיו נגועות בהתנהלות נפסדת של השניים. בין היתר התרשם בית המשפט כי השניים "נזקקו לתחבולות שאיש ישר ירחק מהן", כי התנהלותם ללא ספק "היוותה הפרת אמונים כלפי מר לבנת וחברת ימקום" (פסקאות 70-69 לפסק הדין, בהקשר של עסקת HCNH), כי השניים ניכסו לעצמם את שטרי ההון שהתקבלו במסגרת עסקת סייפרטק ללא הסכמתו של לבנת וכי הם הודו "כי העברת עסקת סקאיויז'ן מחברת ימקום לחברת סייפרטק נעשתה ללא ידיעתו של מר לבנת" וכן כי "העברת נכס בין שתי חברות האחזקות של הקבוצה, פעולה המרעה משמעותית את מצבו של מר לבנת, לא יכולה הייתה להתבצע ללא אישורו והסכמתו" (פסקאות 110 ו-114 לפסק הדין, בהקשר של עסקת סקאיויז'ן). הנה כי כן, יש בדברים אלו כדי להעיד שהתנהלותם של אדלר ופדלון פגעה בלבנת במישרין, בין אם במישור הפרת האמונים (כמו בפרשת עסקת HCNH) ובין אם במישור של פגיעת כלכלית ניכרת (כמו בפרשת סקאיויז'ן). לדידי, המסקנה המתחייבת מכך היא אחת: אדלר ופדלון אינם זכאים להיבנות משלילת ציפיותיהם להשתתפות בניהול, אף אם הדברים הקשים שיוחסו להם על ידי בית המשפט המחוזי, והמצוטטים לעיל, יפים אך בהתייחס לשלוש מ-11 הפרשיות שאותן בחן בית המשפט המחוזי. משכך, אין עסקינן ב"קיפוח" המצדיק הענקת סעד לאדלר ופדלון מכוח סעיף 191 לחוק החברות.
- מוצא אני לנכון להרחיב מעט בנקודה זו, ולציין כי לדידי אין לייחס חשיבות לשאלה האם התנהלותם המתוארת של אדלר ופדלון כוונה כלפי החברות, כלפי לבנת, או כלפי רשויות המס. גם אם אניח שהתנהלותם של אדלר ופדלון לא כוונה כנגד לבנת, מסקנתי תיוותר על כנה. הטעם לכך הינו טעם שבמדיניות: האם איננו מעוניינים לאפשר לבעל שליטה, אשר גילה בדיעבד כי אנשי אמונו שניהלו את החברה בפועל התנהלו באופן שאינו תקין, להרחיקם מניהול החברה? דומני כי התשובה לשאלה זו צריכה להיות חיובית. כמובן שלא כל חשד בעלמא יכול להוות עילה לשלילת הציפיות הלגיטימיות, שכן מצב שכזה היה למעשה מעקר את הציפיות הלגיטימיות מתוכן. ברם, סבורני כי המקרה דנן איננו מקרה של חשדות בעלמא: ממצאיו של בית המשפט אודות התנהלותם של אדלר ופדלון בשלוש פרשות שונות הינם, לטעמי, בעלי משקל מספיק לצורך שלילת ציפיותיהם להשתתפות בניהול החברות.
- אף אם נקבל את קביעת בית המשפט המחוזי שלא הייתה הצדקה למנוע מהשניים להסתמך על ציפיותיהם להשתתף בניהול החברות, אין זה אומר כי מגיע להם סעד להסרת קיפוח בנסיבות העניין. לא כל אימת שקיים קיפוח, חייב בית המשפט להעניק סעד להסרת הקיפוח. לא בכדי בחר המחוקק, בהתייחסו להענקת הסעד המבוקש, להשתמש במילים "רשאי בית המשפט" בלשון סעיף 191 לחוק החברות ולהקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין זה (עיינו: כהן, בעמ' 175-173). לא זאת אף זאת, יש לזכור כי סעד להסרת הקיפוח הינו סעד מן היושר (עיינו: כהן, בעמ' 105-95, 130-129). ככל סעד מן היושר, וכפי שצוין בקצרה לעיל, סעד זה לא יוענק למי שנהג שלא בתום לב או הגיש את בקשתו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים [השוו: ה"פ (מחוזי ת"א) 746/03 אטינג נ' ספקטור [פורסם בנבו] פסקה 3ה (20.5.2004); כהן, בעמ' 174-173; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 770, 829 (מהדורה 11, 2013); בש"א (מחוזי י-ם) 3133/08 אנג'ל נ' שלמה א. אנג'ל בע"מ [פורסם בנבו] פסקה 38 (5.8.2008)]. ניתן גם להעלות על הדעת שורה של תרחישים נוספים שבהם ישקול בית המשפט שלא להעניק סעד על אף שהשתכנע כי אכן היה קיפוח בפועל: כאשר, לדוגמא, אין בנמצא סעד מתאים שבכוחו הן להסיר את הקיפוח והן למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות בעלי מניות אחרים או כאשר הקיפוח הינו שולי וזניח. בענייננו, ממצאיו של בית המשפט המחוזי מצביעים על כך שאדלר ופדלון לא התנהלו בתום לב מלא במישור יחסיהם עם לבנת ועם החברות. כאשר אלו הם פני הדברים, אין הצדקה לאפשר להם – אף אם הודרו מניהול החברות תוך פגיעה בציפיותיהם– לזכות בסעד מן היושר.
- הנה כי כן, מסקנתי באשר לאדן הראשון שונה ממסקנתו של בית המשפט המחוזי. מסכים אני אמנם עם הקביעה כי לאדלר ולפדלון אכן קמו ציפיות להשתתפות בניהול וכי פעילותו של לבנת להדרתם מניהול החברות פגעה בציפיות אלה. יחד עם זאת, בניגוד לבית המשפט המחוזי, סבור אני כי פגיעה זו אינה מצדיקה מתן סעד להסרת קיפוח, שכן התנהלותם של אדלר ופדלון שוללת את זכותם ליהנות מציפיותיהם ומאיינת את הקיפוח הלכה למעשה. אולם, יש לזכור כי בית המשפט התבסס על שני אדנים חלופיים, ומשכך אין מסקנתי זו סותמת את הגולל על האפשרות להעניק סעד כלשהו בנסיבות העניין. לדיון באדן החלופי אעבור כעת.
(8)(2) אובדן אמון במעין-שותפות כעילה להענקת סעד
- האדן החלופי עליו ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו הינו כזכור אובדן האמון בין השותפים בחברה המאופיינת כמעין-שותפות. כידוע, על חברות שהינן מעין-שותפויות מחילים עקרונות מסוימים השאובים ישירות מדיני השותפויות, בפרט בסוגיות הקשורות לחובות אמון ולפירוק התאגיד [ראו למשל: ע"א 283/62 הסס נ' לסלו, פ"ד יז 758, 764 (1963); חביב-סגל, בעמ' 635; כהן, בעמ' 349-347]. במסגרת דיני השותפויות, פירוקה של שותפות יכול לנבוע, בין היתר, מדרישתו של אחד השותפים לפרק את השותפות [סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות)] או מכוח קביעת בית המשפט כי יש לפרק את השותפות מטעמי צדק ויושר (סעיף 45(6) לפקודת השותפויות). כפי שהיטיב לנסח זאת המלומד ז' יהודאי, אחד התרחישים אשר בהם ניתן להורות על פירוק שותפות מטעמי צדק ויושר הינו כאשר אבד האמון אשר שרר בין השותפים:
"נתאר לעצמנו מקרה של שותפות המורכבת משני שותפים, שווי זכויות, שנתכוננה לתקופה קצובה אשר טרם חלפה. אותה ההבנה ההדדית וההרמוניה, ששררו בין השותפים בראשית דרכה של השותפות, הלכו והצטמקו במרוצת הזמן, עד שנעלמו כליל. הגיעו הדברים לידי כך שאחד מתנגד לשני בענינים הקשורים בניהול עסקי השותפות. נראה לי כי בנסיבות כאלה ניתן להשתית את הבקשה לפירוק על העילה של 'צדק ויושר'" [זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל 253-252 (1988)].