הפסיקה בישראל, בדומה לפסיקה באנגליה, החילה את העיקרון הנ"ל גם על חברות המאופיינות כמעין-שותפות [ראו למשל: ע"א 161/76 שטיבל נ' שטיבל, פ"ד לב(1) 510, 515-514 (1978); תפ"ח (מחוזי ת"א) 1597/68 ברגשטיין נ' עטרה בתי קפה בע"מ, [פורסם בנבו] פ"מ סג 249, 255-253; צפורה כהן פירוק חברות 130-129 (2000) (להלן: פירוק חברות)].
- בשנת 1980 הוכנס לראשונה לדין הישראלי הסעד להסרת קיפוח, שבמקור נועד לשמש כסעד אלטרנטיבי לסעד הפירוק, מקום שמוצדק להוציא צו פירוק מטעמי צדק ויושר (עיינו: פירוק חברות, 138-137, 212-211). ואכן, בפסיקתו של בית משפט זה השתרשה ההלכה כי אובדן האמון במעין-שותפות עשוי, כשלעצמו, להקנות סעד שהינו אלטרנטיבה לצו פירוק. לאחר כניסתו של חוק החברות לתוקף הכיר בית משפט זה בכך שבנסיבות בהן נדרשת הפרדת כוחות עקב אובדן אמון בין ה"שותפים" בחברה שהיא מעין-שותפות, יש להעדיף סעד חלופי לסעד הפירוק. כך היה, לדוגמא, ברע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נז(1) 149 (2002) (להלן: עניין סתוי), שם קבע הנשיא א' ברק שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להעדיף סעד של התמחרות תחת סעד של פירוק, בקובעו כי: "לאור קביעת הערכאה דלמטה יש צורך להפריד בין הצדדים מאחר שהמערערת אינה נותנת עוד אמון במשיב. אכן, בית המשפט היה רשאי לפרק את החברה מטעמי צדק ויושר, שכן האמור לפנינו בחברה שהינה 'מעין שותפות' [...] אולם בענייננו בחר בית-המשפט שלא לעשות כן, אלא בחר בסעד חלופי של התמחרות" (שם, בעמ' 156. כן ראו: עניינן דוידזון, בעמ' 130). העדפת סעד של הפרדת הכוחות על פני סעד של פירוק בנסיבות של אובדן האמון במעין-שותפות באה לידי ביטוי גם בפסיקתו של בית המשפט המחוזי [ראו למשל: פש"ר (מחוזי ת"א) 1260/00 אם.אם.ווי. בנייה, אחזקות וניהול נדל"ן בע"מ נ' בינדר [פורסם בנבו] פסקאות 26-19 (14.7.2002) (להלן: עניין בינדר)]. מכל אלו אנו למדים כי בנסיבות שבהן אחד מבעלי המניות בחברה שהינה מעין-שותפות עתר לצו פירוק עקב אובדן אמון בינו לבין בעלי המניות האחרים, יעדיף בית המשפט להעניק סעד קיצוני פחות, שתכליתו לאפשר הפרדת כוחות מבלי לפרק את החברה ממש.
- במקרה דנן, בשונה מן המקרים שהובאו עד כה, אין בנמצא בקשת פירוק. אדלר ופדלון ביקשו אמנם מבית המשפט "להורות על חלוקת הון המניות או נכסי החברות בין המבקשים לבין המשיב, וזאת על דרך של חלוקה בעין [...] או בכל דרך אחרת שתימצא לנכון" (מבוא להמרצת הפתיחה מיום 3.5.2011) – אך זאת כסעד להסרת קיפוח – וכבר עמדתי על כך שבנסיבות העניין אדלר ופדלון אינם זכאים לסעד להסרת קיפוח. משכך, עולה השאלה האם סעד של הפרדת כוחות מכוח סעיף 191 לחוק החברות יכול להינתן כמענה לאובדן אמון במעין-שותפות גם מקום שבו הצד הטוען לקיפוח לא עתר לקבל סעד כזה ועל אף קביעה כי הוא לא זכאי לסעד להסרת קיפוח בנסיבות העניין? לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי התשובה היא חיובית, וטעמיי לכך הם שניים. הטעם הראשון, אליו כבר התייחסתי לעיל, הינו הגמישות הרבה אשר מוקנית לבית המשפט בהענקת סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות. כאשר צד הטוען לקיפוח פונה לבית המשפט בבקשה שיוענק לו סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות, חזקה עליו כי הוא מודע לקשת הרחבה של האמצעים העומדים לרשותו של בית המשפט. אין כל מניעה, לפיכך, כי בית המשפט יגיע למסקנה כי הצד הטוען לקיפוח אינו זכאי לסעד להסרת קיפוח, אך בד בבד יקבע כי יש מקום להעניק סעד אחר אשר יביא להפרדת כוחות. הטעם השני נעוץ בעצם טיבה של חברה המאופיינת כמעין-שותפות. כפי שהעירה המלומדת צ' כהן, "המאפיין שותפות הוא האמון ההדדי בין השותפים ורצונם ליטול חלק בניהול העסק. גם בחברה שהיא 'מעין שותפות', מבוססים היחסים בין בעלי המניות על עקרונות דומים" (כהן, בעמ' 384). מעין-שותפות, בדומה לשותפות, מבוססת על ציפיות הצדדים לפיהן ענייני החברה יתנהלו במסגרת מרקם יחסים הכרוך באמון הדדי. כפי שבשותפות איננו מעוניינים לכפות על מי מהשותפים את המשך היחסים לאחר שאבד האמון ביניהם, כך גם, אף אם במידה פחותה, כאשר מדובר במעין-שותפות. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט לענייני חברות באנגליה במסגרת Re Baumler (UK) Ltd., Gerrard v. Koby B.C.C 181, 212-213 (2005):
"The Court does not have the jurisdiction to make an order under section 461 merely on the grounds that there has been a breakdown in the relationship between partners in a company formed as a quasi-partnership […]