- נרחיב מה, ונדייק. סעיף 39 לחוק החוזים חל על ההסכם דנא. חובה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת "בקיום של חיוב הנובע מהחוזה". האם חובה זו פותחת פתח לטובת המערער? האם הפרו המשיבים חובה של שיתוף פעולה לנוכח שומת מס השבח שקבעו רשויות המס? כזכור, ההסכם שנחתם על ידי שני הצדדים, על פי לשונו, רואה בחיוב של מס שבח מעל לסכום של 150,000 ש"ח כמעין "סוף פסוק" שמעניק חירות למשיבים לבטל את ההסכם מכוח תנאי מפסיק. בנסיבות תיק זה, בית משפט אינו נדרש להעמיד את סוגיית חובת תום הלב בקצה – כן או לא. למשל, מה היה הדין לו החיוב במס שבח היה 151,000 ש"ח והמערער היה נכון לשלם את ההפרש, ואילו המשיבים היו עומדים על זכותם לבטל את ההסכם הואיל והמחירים עלו בצורה משמעותית? האם התשובה תשתנה אם סכום החיוב היה 170,000 ש"ח, או 200,000 ש"ח? לו זה היה סלע המחלוקת בין הצדדים, מבחינה עובדתית ומשפטית – היה מקום לתת את הדעת בצורה ברורה לאומד דעת הצדדים ביחס לסיבה שבשלה נכלל בהסכם התנאי שלפיו מס השבח לא יעלה על 150,000 ש"ח. ודוק, בירור כזה היה חשוב ב"עימות" שבין רצון לבטל את ההסכם מיד מחמת התקיימות תנאי מפסיק לבין חובת תום הלב.
ואולם, שאלה כזו אינה עומדת בפנינו. הטעם בדבר הוא כי המשיבים לא עמדו על ביטול ההסכם לאלתר, אלא היו נכונים לפעול, ואכן פעלו, בכדי לאפשר את המשך קיומו. הם פנו לעו"ד מטעמם על מנת להשיג על שומת מס השבח. לכן המחלוקת איננה דיכוטומית אלא עניינה היקף החובה "להחיות" את ההסכם על פי דרישת המערער. כמובן, זוהי סוגיה אחרת – עניין של מידת הדרישה ולא עצם קיומה. נראה, כי לא המערער רשאי לקבוע את גבולות הגזרה ולחייב את המשיבים לנקוט כל פעולה אשר תביא, לדעתו, להפחתת המס ולהחייאת ההסכם כפועל יוצא. בראיה זו, ודאי אין מקום לקבוע כאן כי המשיבים חטאו לעקרונות תום הלב במילוי חוזה.
לשון אחר, נכונותם של המשיבים לפעול באופן סביר לביטול למפרע של התנאי המפסיק אינה פועלת נגדם אלא לטובתם. המשיבים הגישו השגה על שומת מס השבח וניסו להפחיתה. בית המשפט קמא קבע כי השגתם לא הוגשה באופן רשלני (ראו והשוו: פרידמן וכהן, בעמ' 53). אכן, אין די בדחיית ההשגה כדי ללמד על פגם שנפל בה. אף אין ודאות כי אילו כללה השגת המשיבים את הנתונים החסרים בה, לטענת המערער – הייתה מתקבלת. עוד יש לזכור כי גם השגת המערער בעניין מס הרכישה התקבלה מלכתחילה משיקול טכני של חלוף הזמן. בכל מקרה, לא הוכח כי ההחלטה בהשגת המערער על מס הרכישה במועד שניתנה מלמדת, מיניה וביה, על ההחלטה שהייתה מתקבלת בהשגת המשיבים על שומת מס השבח. אלה שני משטרי מס שאינם חופפים. כמו כן, לא נפל פגם – מנקודת המבט של סעיף 39 – בכך שהמשיבים ביקשו להגיש את ההשגה על ידי עורך דינם ולא על ידי מי שהמערער מבקש לכפות עליהם, וכן כי החליטו – לאחר הפעלת שיקול דעת – כי אין תוחלת בהגשת ערר. מעשים אלה (או הימנעות ממעשים) של המשיבים אינם עולים, בנסיבות העניין, לכדי חוסר תום לב.