בית המשפט הוסיף וקבע, כי בניגוד לטענות המערער, חובותיה של החברה לנושים במועד ביצוע החלוקה בשנת 2006, נפרעו זה מכבר. על כן, לא ניתן לומר כי מי מהנושים אותם מייצג המערער הסתמך על תנאי מתלה כלשהו בהסדר, ככל שהיה כזה. כן הוסיף בית המשפט, כי בניגוד לטענת המערער, ממילא התקיימו ה"תנאים המתלים", כביכול: מחומר הראיות ניתן ללמוד כי ההלוואה שקיבלה החברה האם אכן נפרעה עד תום 2006, כנדרש על ידי בנק לאומי; וניתן ללמוד גם שתנאיו של מרכז ההשקעות קוימו כיוון שראה לנכון להשיב לחברה ערבויות שהעמידה.
- מעבר לדרוש, דן בית המשפט גם ביתר טענותיו של המערער, מעבר לשאלת ה"תנאים המתלים" – על אף שקבע כי המערער עצמו זנח טענות אלו:
מבחן יכולת הפירעון – לגישת בית המשפט, ההחלטה לאשר את החלוקה היתה סבירה וראויה. באשר לשאלה האם עמדה החברה במבחן חדלות הפירעון נכון לשנת 2005, מועד בקשת האישור לחלוקה – העדיף בית המשפט את עמדתו של המומחה מטעם המשיבה, פרופ' ברנע, על פני זו של המומחה מטעם המערער, רו"ח אלימלך (מה גם שחוות דעתו של האחרון לא הוגשה כנדרש). בית המשפט לא קיבל את חישוביו של רו"ח אלימלך, מהם עולה כי בשנה זו נמצאה החברה בהפסד של 9,667,000 ש"ח, וקבע כי החברה דווקא היתה רווחית באותה שנה, כמו גם בשנת 2006 במהלכה בוצעה החלוקה. מעבר לנתונים פנימיים של החברה, התייחס בית המשפט גם לראיות חיצוניות, מהן עולה, לשיטתו, כי שווי החברה עולה במידה ניכרת על שטען רו"ח אלימלך: הצעת צד ג' לרכוש את החברה כשנה וחצי לפני בקשת החלוקה בסכום של 153 מיליון ש"ח; הערכת החתמים מלונדון את שווי החברה בין 160 ל-240 מיליון ש"ח באפריל 2005; והערכת שווי של החברה משנת 2007, שלושה חודשים לאחר ביצוע החלוקה, בכ-120 מיליון ש"ח. בית המשפט ציין גם כי שנת 2006 היתה שנה רווחית לחברה יותר מקודמתה, מה שמחזק את הטענה כי החלוקה נעשתה מתוך שאיפה להגדיל את רווחי החברה ומתוך מחשבה שהחברה תהא ברת-פירעון להתחייבויותיה. בית המשפט התייחס גם לכך שהגרעון בקופת החברה נוצר בשנת 2008 כתוצאה מאירועים שלא ניתן היה לצפותם בעת אישור החלוקה – שריפת מפעל החברה בתורכיה, המשבר הכלכלי העולמי והשינויים בשערי המטבע.
הפרת חובות הדירקטורים – נוכח המסקנה כי החברה עמדה במבחן יכולת הפירעון בעת אישור החלוקה, נדחו טענותיו של המערער גם נגד הדירקטורים של החברה, אשר לא הפרו את חובותיהם לשיטת בית המשפט. בית המשפט קבע, על סמך עדויות, כי אין ממש בטענת המערער שההחלטה על החלוקה התקבלה בדירקטוריון באופן חפוז. בית המשפט הוסיף כי המערער הגיש תביעתו מבלי שהקדים לה פניה הולמת לדירקטורים כנדרש מתוקף תפקידו כמפרק.