גובה דמי הניהול שגבתה החברה האם – בית המשפט דחה גם את טענת המערער על כך שדמי הניהול שגבתה החברה האם היו בלתי סבירים. נקבע כי זו הרחבת חזית אסורה, וכי המערער לא הוכיח את הטענה כי שולמו דמי ניהול שאינם תואמים את שירותי הניהול שניתנו. נדחתה גם הטענה שיש לעכב את פירעון חוב דמי הניהול לחברה האם עד לפירעון שאר החובות, בנימוק כי זו נטענה רק בסיכומים ולא הובאו ראיות בעניין זה.
- נוכח כל האמור נדחתה התביעה. בית המשפט חייב את המערער בהוצאות המשיבים 7-1 בסך 100,000 ש"ח ובשכר טרחת פרופ' ברנע. בהקשר לסכום ההוצאות הזכיר בית המשפט את הפגמים שמצא בהתנהלות המערער, בהם: היעדר בירור וחקירה מול הדירקטורים בטרם התביעה, העלאת טענות שנזנחו וצירוף ראיה לסיכומים.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות המערער
- המערער מבקש להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא. כמו בבית משפט קמא, גם במסגרת הערעור טענותיו מצויות בכמה אפיקים שונים:
קיומם של תנאים מתלים – המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי אין באישורי הנושים המובטחים תנאים מתלים לחלוקה. המערער מפנה לנוסחה של בקשת החלוקה: בפסקת הפתיחה רשום כי ביצוע החלוקה הוא ב"כפוף לקיומם של התנאים המתלים וכמפורט בבקשה זו"; ולטענתו גם סעיף 7.3 בבקשה מתאר תנאי מתלה, לפיו נדרשת החברה כי תוך 18 חודשים מיום החלוקה, הונה העצמי לא יפחת מהונה במועד הבקשה. לשיטת המערער ביטוי לכך שמדובר בתנאי מחייב ניתן למצוא בהתחייבות החברה האם לקיים תנאי זה, ובכך שהחברה רשמה בספריה את ההתחייבות להשלים את ההון בתוך 18 חודשים.
אי קבלת אישור מחודש לחלוקה – המערער סבור כי שינוי המתווה של חלוקה שאושרה זה מכבר, כמוהו כאישור ראשוני של חלוקה והוא טעון אותו תהליך של קבלת אישור מבית המשפט. בהתאם, המערער קובל על כך שהמשיבים דחו על דעת עצמם את ביצוע התנאי המתלה (לשיטתו) לפיו יוחזר ההון העצמי לקדמותו בתוך 18 חודשים. בסופו של דבר, מועד השבת ההון נדחה בשנה על ידי המשיבים (30 חודשים ממועד הביצוע במקום 18), בלא שהתקבל אישור בית המשפט, על אף שלשיטת המערער היה זה שינוי תנאי מרכזי באישור שנתן במקור בית המשפט לחלוקה. בחלוף 30 חודשים ממועד החלוקה בפועל, התחזקה ההצדקה לשמוע שוב את הנושים שהרי אלו זכאים להבטיח את זכויותיהם, גם במקרה שחל שינוי לרעה במצבה של החברה בינתיים.