ובמילים אחרות: בעוד שבכל הנוגע לבני זוג, קיימות הצדקות חשובות וכבדות משקל אשר חייבו, כפי שנקבע בפסיקה, לסטות מלשון החוק ולקבוע את החריג ביחס להפרדה רכושית, הרי שהצדקות אלה אינן קיימות ביחס לקטינים (או שעוצמתן חלשה יותר באופן ניכר). בנסיבות אלה, אני סבור כי אין מקום לסטות מלשון החוק ומתכליתו, ואין מקום להרחבת החריג ולהחלתו באופן שונה מזה שנעשה עד היום בפסיקה.
בכל הנוגע לילדים קטינים, בתי המשפט טרם כתבו "פרקים בסיפור המתמשך" - באופן המצדד בסטייה מלשונו הברורה של החוק, ולכן אני סבור כי נכון לנקוט ביחס לכך בגישה בה צידד כבוד השופט גרוסקופף (אלמלא אותם "פרקים" שכבר נכתבו - ביחס לבני זוג) - ולהותיר את חזקת התא המשפחתי ביחס לקטינים בהתאם ללשונו "הבהירה והברורה" של החוק (ראו: עניין בלנק, פס' 6 ופס' 27).
- לא אכחד כי אימוץ גישה זו - כאמור לעיל, אינו חף בעיניי מקשיים וכי על כן התלבטתי בדבר - מתוך הכרה בגישות שונות שהובעו במרוצת השנים בסוגיה זו, אולם בסופו של חשבון וכפי שאסביר ואנמק, אני סבור כי הוא הפתרון הנכון והראוי - ביחס לחזקת התא המשפחתי בכל הנוגע לקטינים. שינויים בהקשר זה, ראוי כי יתבצעו על ידי המחוקק, ובהעדרם - אין מקום להרחבת החריג השיפוטי שנקבע ביחס לבני זוג, אף ביחס לקטינים - ובכך, וכאן העיקר, לסטות באופן ברור מזיהוי הגורם לו ביקש המחוקק לייחד את הטבות המס הניתנות לבעלי דירה יחידה.
- כדי לבאר את מסקנתי, אפסע דרך שתי תחנות - לשון החוק ותכליתו. כאמור, שתי תחנות אלה אינן חפות מקשיים, וייתכן כי ניתן היה להגיע בעניינם גם למסקנות אחרות, אלא שהותרת חזקת התא המשפחתי - שקבע המחוקק ביחס לקטינים, ולא פרימתה, היא שמצדיקה בעיניי את המסקנה אליה באתי.
לשון החוק:
- לנוחות הקריאה, אשוב ואצטט את סעיף 9(ג1ג)(4)(ג) לחוק, הקובע את חזקת התא המשפחתי:
יראו רוכש ובן זוגו, למעט בן הזוג הגר בדרך קבע בנפרד, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים, למעט ילד נשוי או ילד יתום מאחד או משני הוריו - כרוכש אחד".
אעמוד להלן על מה שכיניתי "הבעיה הלשונית", ולאחר מכן - על גבולות החריגים שקבע המחוקק.
- הבעיה הלשונית:
כפי שעמד על כך עו"ד מרגליות בפסקי הדין בעניין אבן עזרא ובעניין חג'ג', נוסח הסעיף כשל לכאורה בלשונו. הסעיף, בהתאם ללשונו, מציב במוקד ההוראה את ה-"רוכש" - ועליו מחיל את חזקת התא המשפחתי.