דברים אלה אמורים ביתר שאת מקום שבו הסעד הזמני המבוקש חופף לסעד העיקרי שהתבקש בתביעה. זאת, לאור נקודת המוצא כי אין מקום להכריע בהליך העיקרי במסגרת הליך מקדמי, על יסוד תשתית ראייתית לכאורית ובטרם הוכחו זכויות הצדדים לגופן (ראו, מיני רבים: עניין בנק מזרחי טפחות, בפסקה 13; רע"א 1378/23 מלייב נ' סייקל כלכלה מעגלית למכלי משקה בע"מ, פסקה 10 [נבו](2.4.2023); רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ, פסקה 32 [נבו] (20.1.2013)).
- בענייננו, החברה טענה כזכור כי הסעד הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא, זהה לסעד העיקרי המבוקש בכתב תביעה - שכן הוא מאפשר למשיבות לכנס אסיפה מיוחדת מבלי שתופעל נגדן תוכנית ההגנה. כן היא טוענת כי מדובר בצו עשה זמני - ולא בצו מניעה, משום שהוא מתערב בתוכנית ההגנה הקיימת ומשנה את אופן הפעלתה. בית משפט קמא דחה את הטענות הללו בקבעו כי הסעד הזמני שונה מהסעד עיקרי מאחר שהוא מוגבל בזמן; וכי אין מדובר בצו עשה, כי אם בצו מניעה זמני. מסקנות אלה מקובלות גם עליי.
- ראשית, לעניין השוני בין הסעד העיקרי לסעד הזמני. כאמור, הסעד הזמני שניתן במקרה דנן, מונע מהחברה להפעיל את תכנית ההגנה - ובתוך כך לדלל את החזקות המשיבות בפרק הזמן שעד להכרעה בתביעה העיקרית בלבד. הסעד נוגע לאפשרות שבתקופה זו יחברו המשיבות לבעלי מניות נוספים כך ששיעור ההחזקות המשותף שלהם יעלה על 10% ממניות החברה - לשם דרישת כינוס אסיפה מיוחדת. כך, אם בסופו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא ייקבע כי תוכנית ההגנה אינה חלה ביחס להסכמות שכאלה, לא ייגרם כל נזק והמשיבות לא ידוללו. מנגד, אם תתקבל עמדת המבקשת ויוכרע כי היה מקום להפעיל את תוכנית ההגנה על סמך הסכמה לכינוס אסיפה מיוחדת - תוכל החברה לטעון כי זכותה לדלל את המשיבות באופן מידי ובדיעבד.
זאת ועוד. הסעד המבוקש אינו צו עשה - כי אם צו מניעה זמני. זאת, מאחר שאין מדובר בסעד המתערב בתוכן של תוכנית ההגנה או מחריג ממנה הסכמות מסוימות; וכך גם אינו משנה את המצב הקיים - קרי, את מצב ההחזקות בחברה. כל שנעשה במסגרתו הוא השהיית ביצוע הדילול במקרה של חבירה לצורך כינוס אסיפה מיוחדת. על כל פנים, לטעמי אף לו היה מדובר בצו עשה זמני, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה של ההחלטה הנוכחית, לאור מכלול הנימוקים לעיל.
יודגש: הסעד הזמני אינו מגן על המשיבות באופן מוחלט, משתי סיבות - הראשונה היא שאם הן יגיעו להסכמות אחרות עם בעלי מניות נוספים, תוכל תוכנית ההגנה לפעול נגדן; והשנייה היא כי בחירתן להסתמך על הסעד הזמני ולכנס את האסיפה המיוחדת בפרק הזמן שעד למתן פסק הדין בתביעתן - מגלמת בתוכה סיכון שאם התביעה העיקרית תידחה בסופו של דבר, הן ייחשפו לדילול החזקותיהן בחברה עם פקיעת הסעד הזמני.
- באשר לסעד הזמני לגופו - כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטות שעניינן בסעדים זמניים (ראו, מיני רבים: רע"א 26124-02-26 סימוביץ נ' מוצרי, פסקה 11 [נבו] (21.4.2026); רע"א 51483-02-25 זליחה נ' א.י.ק.נ בע"מ, פסקה 7 [נבו] (11.3.2025); רע"א 23017-09-24 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' טוויל, פסקה 9 [נבו] (17.11.2024)).שיקול הדעת של הערכאה הדיונית מקבל משנה חשיבות כשהערכאה הדיונית הכריעה בסוגיה לאחר קיום דיון בנוכחות הצדדים ולאחר שהתרשמה מן הראיות שהובאו בפניה (רע"א 47417-08-25 אבוחצירא נ' פרץ, פסקה 8 [נבו] (8.2.2026); רע"א 2302/24 א.ר.א.ב בונוס בע"מ נ' בית מדרש גבוה לתורה, פסקה 12 [נבו] (25.6.2024)). המקרה דנן איננו - כפי שציינתי לעיל - מקרה חריג המצדיק התערבות.
- בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט לבחון שני שיקולים מרכזיים: האחד, סיכויי התביעה - בו נבחנת שאלת קיומן של ראיות לכאורה לביסוס עילת התביעה; והשני, מאזן הנוחות - במסגרתו נבחנת השאלה האם דחיית הבקשה עלולה להסב למבקש נזק גדול יותר מהנזק שעלול להיגרם למשיב אם בית המשפט ייעתר לה. מקובל לומר כי בין השיקולים הללו מתקיימת "מקבילית כוחות" - כאשר למאזן הנוחות ניתן מעמד בכורה (ראו, מיני רבים: רע"א 45704-12-25 Slutskvodokanal Utility Unitary Enterprise נ' שטאנג בניה והנדסה בע"מ, פסקה 19 [נבו](21.6.2026); רע"א 24691-02-26 זומר נ' חיימוביץ, פסקה 6 [נבו] (11.2.2026)). לצד זאת, בוחן בית המשפט גם את התנהגות הצדדים, ובכלל זה שיקולים של תום לב ושיהוי (תקנה 95 לתקנות; רע"א 22608-12-25 ברקת נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 20 [נבו] (12.2.2026)). נבחן אפוא את השיקולים הללו בנסיבות המקרה דנן.
- ראשית, ביחס לסיכויי התביעה - הרף הדרוש לפי תקנה 95(ב) לתקנות, הוא קיומן של "ראיות מספקות לכאורה" הנוגעות לעילת תביעה. לעניין זה הוכרע בפסיקה כי די בכך שיוכח כי אין מדובר בתביעת סרק (ראו, מבין רבים: רע"א 51483-02-25 זליחה נ' א.י.ק.נ בע"מ, פסקה 8 [נבו] (11.3.2025); רע"א 6455/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 16 (3.11.2023); רע"א 36271-11-24 עליאן נ' רם אדרת-סלעית בע"מ, פסקה 10 [נבו] (19.11.2024)).
- בענייננו, על פני הדברים, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות עצמן. עיקר המחלוקת ביניהם נטוע בשאלה האם יש בהפעלת תכנית ההגנה - בעת חבירת בעלי מניות לצורך דרישה לכינוס אסיפה מיוחדת מכוח סעיף 63 לחוק החברות - משום פגיעה בזכות המוקנית להם בסעיף זה. זאת, בין היתר בשים לב לקיומם של מנגנוני הכינוס המותרים אשר נקבעו בתוכנית ההגנה לשם כך. מבלי להביע עמדה בסוגיה זו - אשר תיבחן לגופה במסגרת ההליך - די בכך שייקבע לעת הזו כי טענות המשיבות אינן טענות סרק.
ואכן, כפי שציין בית משפט קמא, מדובר בשאלה שיש לה פנים לכאן ולכאן - בין היתר, בראי לשון הוראות סעיף 63 לחוק החברות ותקנה 7ב לתקנות ההקלות; הרציונלים הניצבים בבסיס הוראות אלה; וכך גם שאלת המידתיות שבבסיס תכנית ההגנה.
- שנית - וזה העיקר: שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לזכות המשיבות. בבקשה שלפניי, כמו גם בהליך בבית משפט קמא, ממקדת החברה את טענותיה לעניין הנזק העלול להיגרם לה בכך ש"ניסיון החיים" מלמד שלצד ההסכמה לכינוס אסיפה, עשויות להתקיים הסכמות סמויות בין בעלי המניות, שעלולות (אם יתקיימו) להוביל להשתלטות עוינת על החברה. אם כך, אף לשיטת החברה הבעייתיות אינה נעוצה בעצם כינוסה של האסיפה, אלא באפשרות שיינקטו צעדים נוספים אגב כינוס זה.
בעניין זה, קבע בית משפט קמא כי לא נראה שפנייה משותפת של מספר בעלי מניות תגרום כשלעצמה לנזק בלתי הפיך לחברה, בהיעדר כל ראיות לחשש קונקרטי מהשתלטות עוינת מצדם. זאת, כאשר לחברה שמורה האפשרות להפעיל את תוכנית ההגנה אם יינקטו צעדים אחרים שיעלו חשש להשתלטות על החברה. אם כך, הנזק הרלוונטי היחיד שיש להביאו בחשבון הוא חשש מפני החלטות או הסכמות עתידיות שיובילו להשתלטות על החברה. אולם, מאחר שאין מדובר בחשש לנזק קונקרטי בשלב זה, אין בו כדי להטות את הכף לטובתה של החברה.