בענייננו התובע עבד אצל הנתבעת כשש שנים. לפי עדותו לאחר מספר חודשים בלבד הגיע מחזור ההכנסות של הנתבעת לסף שהצדיק את העלאת שכרו לסכום של 15,000 ₪. למרות זאת התובע לא קיבל את העלאת השכר והעיד כי התבקש לדחות את המועד, ולכך הסכים. התובע לא ציין מה הייתה התקופה שבה הסכים להמתין, והסכמה זו (שניתנה לטענתו לבקשתו של אורן) לא הוכחה.
נוכח האמור, אנו סבורים כי אין לחייב את הנתבעת בגין הפרשי שכר מעבר לשכר ששולם לתובע בפועל, ודין רכיב זה של התביעה להידחות.
- קיזוז שכרו של התובע
התובע עתר להחזר הסכום שקוזז משכרו בסך של 1,118 ₪.
לגרסת הנתבעת כפי שעולה מתצהירו של אורן, התובע השתמש בכרטיס אשראי שניתן לו לצרכי החברה לרכישה פרטית של בגדים ולכן הקיזוז הוא כדין.
התובע לא ראה לנכון לסתור את גרסת הנתבעת והעד מטעם הנתבעים לא נחקר כלל בעניין הצהרה זו.
על כן אנו מקבלים את גרסת הנתבעת וקובעים כי הסכום נוכה כדין.
- פדיון חופשה
התובע עתר לפדיון 60 ימי חופשה שלטענתו נותרו לזכותו בסיום העבודה. התובע הצהיר כי הנתבעת קיזזה בחודש אפריל 37.5 ימי חופשה 2013, חרף העובדה שהוא לא יצא לחופשה בחודש זה.
אין חולק שלא נוהל "פנקס חופשות" ובתלושי השכר שהונפקו לתובע רישום ימי חופשה אינו מסודר. כך למשל בחודש אפריל 2013 מופיע ניצול של "37.5 ימי חופשה" (יותר ממספר הימים באותו חודש!). ובתלוש האחרון, של חודש ספטמבר 2013 מתאפס החישוב כך שהיתרה היא "0".
התובע העיד כי אדם או אורן היו מדווחים לאורית מהנהלת חשבונות על ימי החופשה (ע' 21, ש' 12).
התובע היה סטודנט בתקופת העבודה אצל הנתבעת, למד לתואר ראשון ושני והודה כי לעתים הפסיד עבודה כי היו לו לימודים או מבחנים. התובע גם הודה שנסע לחו"ל באותה תקופה (תאילנד שבועיים, תורכיה, אוסטריה 5 ימים) אך לדעתו לא ניצל יותר מ-30 ימים בכל שש השנים שבהן עבד.
הרושם שאנו מקבלים הוא שהתובע היה חופשי למדי בקביעת ימים ושעות עבודה, נסע לחו"ל לא מעט ואף נעדר בשל לימודים או השתתפות בתחרויות ספורט. נוכח תפקידו של התובע והיחסים שבין הצדדים כשותפים, לא נערך דיווח או רישום קפדני לגבי הימים שבהם היה בחופש.
אולם משקבענו שהתובע היה "עובד", הרי שחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 חל על הצדדים, והנטל על המעסיק לנהל רישום של ימי חופשה. משלא כך עשתה הנתבעת – לא נסתרה הצהרת התובע לגבי ימי החופשה העומדים לזכותו, לאחר הניצול.