טענות התובעים;
- בפתח טענותיהם וכהקדמה, מציגים התובעים עמדתם ובהתאם לה הנתבעת - כגוף שידור בעל עוצמה, מתוך רצון ל"התחנף" למכנה משותף נמוך ופוליטי, הקריבה את זהבי - שדרן ותיק ובכיר. עוד נטען כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב משווע, תוך שהיא מפרה חוזה כתוב, נוהג רב שנים וחובות אמון בסיסיות של שותפות גורל מקצועית שנמשכה רבע מאה. נטען כי הנתבעת בנתה את המותג שלה על גבו של זהבי, נהנתה במשך עשרות שנים מהרייטינג הגבוה וההכנסות שהביא, וברגע האמת בחרה להשתיקו ולדומם את המיקרופון שלו באופן חד-צדדי. התובעים מוסיפים ומדגישים כי אין מדובר בסיום התקשרות לגיטימי, אלא בניסיון כוחני להכניע את זהבי השדרן, ולכפות עליו שינוי תנאים חד צדדי בחוזה. נטען כי הנתבעת נקטה נגד התובע בצעד דרקוני של "השעיה" ללא מקור סמכות, הפסיקה לשלם את שכרו של זהבי ובמקביל "כלאה" את המוניטין שלו, בכך שהמשיכה להציג את שמו ותמונתו באתר האינטרנט שלה לצרכיה המסחריים. לטענת התובעים, התנהלות זו, לצד מסע השחרה פומבי שבו הציגה הנתבעת את התובע כמי שפגע ב"קודשי ישראל", הביאה לריסוק מטה לחמו וחיסולו המקצועי.
- לגופם של דברים וביתר פירוט, נטען כי הבסיס הנורמטיבי ליחסי הצדדים, מצא ביטויו בהסכמים אשר נכרתו ביניהם, אשר הראשון בהם הוא מיום 8.9.97. נטען כי מהות ההתקשרות לפי הסכמים אלו לא הייתה יחסי עבודה סטנדרטיים אלא מיזם משותף להפקת תכנית. מיזם אליו הביא זהבי את קולו הייחודי והנשכני ואילו הנתבעת התחייבה לספק את הפלטפורמה ואת "כיפת הברזל" המשפטית והרגולטורית להגנה על חופש הביטוי שלו.
- לטענת התובעים, התחייבותה זו של הנתבעת לספק לתובע הגנה מצאה ביטויה בסעיף 2.7 להסכם 2007, בו נקבעה חובה אבסולוטית על הנתבעת להעמיד הגנה משפטית ולשפות את התובעים כנגד טענות של צדדים שלישיים שעילתן תוכן התוכנית. לטענת התובעים, בניגוד לטענות הנתבעים וכעולה מהתנהלותם של הצדדים בפועל לאורך השנים, התחייבותה של הנתבעת לפי הוראות סעיף זה, אינה כוללת רק הגנה מפני תביעות צדדים שלישיים בהליכים משפטיים (כגון תביעות דיבה), אלא שנוסף על כך ובעיקר, הגנה על דבריו של זהבי בהליכים בפני הרגולטור - הרשות השנייה. בתמיכה לטענותיהם אלו, מפנים התובעים למכתבים אשר הוצאו על ידי הנתבעת לאורך השנים, כמו גם לעדותו של עו"ד סומר (בחקירתו הנגדית מיום 11.1.2026, בעמוד 23, שורות 5-13 לפרוטוקול), במסגרתה הודה כי התחנה הגנה על זהבי "בחירוף נפש" מול הרגולטור לאורך השנים.
- זאת ועוד, לטענת התובעים גם את ההתחייבות נשוא סעיף 2.6 להסכם 2007, יש לקרוא בהרמוניה למהות ההתקשרות ולהתחייבות נשוא סעיף 2.7. אשר לכך, נטען כי בעוד סעיף 2.6 מגדיר את הרף הנורמטיבי הרי שסעיף 2.7 קובע כי אם יועלו טענות להפרת רף זה, התחנה היא זו שתעניק את המעטפת המשפטית לשדרן. עוד נטען כי הפרת סעיף 2.6 אינה שוללת את חובת ההגנה הקבועה בסעיף 2.7. זאת מעצם ההיגיון שיצר והפעיל את החוזה ובהתאם לו הנתבעת מחויבת להגן על זהבי. אשר לכך נטען כי לא חיים אנו במשטר שבו הרשות הרגולטורית קובעת שאדם עבר על הדין מבלי שניתנת לו האפשרות המינימלית להסביר את עצמו או להגן על דבריו. בהתאמה נטען כי אל מול התלונות כלפי התובע, צריכה להיות לו היכולת לשכנע את הרשות השנייה במסגרת הליך תקין, כי דבריו אינם מהווים הפרה של הדין וחובתה של הנתבעת הייתה לספק לתובע את הפלטפורמה והייצוג לשכנע את הרשות השנייה בכך. נטען כי כך היה אף לאורך השנים, עת בא כוחה של הנתבעת כתב מפורשות במכתביו כי גבול חופש הביטוי אינו מוכרע בתלונות מטעם הציבור, אלא שבתוכניות מסוג זה יש להעדיף את חופש הביטוי. דא עקא, לטענת התובעים, במקרה דנן, הנתבעת עצמה חרצה את דינו של זהבי קודם נשמעה עמדתו אל מול הרגולטור. זאת בניגוד להגיונם של סעיפים ומשל תחולתו של סעיף 2.7 מותנית בקביעת הנתבעת ובהתאם לה הפעולה אינה מהווה הפרה של הוראות סעיף 2.6. נטען כי פרשנותה זו של הנתבעת להוראות סעיף 2.6, עומדת בניגוד להתנהגותם של הצדדים שהיא הכלי הפרשני הטוב ביותר ללמידת אומד דעתם וכן לנוהג ביניהם. זו גם זה לימדו ברורות על כך שהנתבעת הגנה באופן מוחלט על חופש הביטוי של זהבי אל מול הרגולטור. זאת משהנתבעת עצמה ראתה בזהבי זועק את זעקת האזרח והצדיקה את סגנונו הבוטה כחלק מהותי מהתכנית. נטען כי בניגוד להסכם ובניגוד לנוהג עד כה, הפרה הנתבעת את ההסכם, עת בחרה ביום 13.11.22 שלא להגן על התובע אל מול הרשות השנייה, אלא להצטרף למקהלת המגנים.
- לגופה של אמירה, טוענים התובעים כי האמירה מיום 13.11.22 לא היוותה בשום אופן פגיעה בדת היהודית, בציבור המאמינים, ב"קודשי ישראל", או ככזו היכולה להתפרש כאיחולי מיתה לציבור שלם. אלא שמדובר באמירה המהווה ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת, לגיטימית מאין כמוה. זאת בשים לכך לנסיבות בהן נאמרה האמירה - באותו בוקר נחשף נתון מחריד על 174 קשישים גלמודים שנמצאו מתים בבתיהם מבלי שאיש ידע על כך, וזעמו של התובע יצא מדם ליבו נגד נבחרי הציבור המזניחים את החלשים. לטענת התובע, הוא לא כיוון לכל הציבור הדתי או פגע כנטען בדת או בקודשי ישראל, אלא שמתוך דברי התובע, עת מובאים הם במלואם, עולה ברורות כי הוא כיוון את לשונו אך ורק לאותם פוליטיקאים ציניים המשתמשים בדת כקרדום לחפור בה, אותם כינה "דרעקס", ולא כלפי שומרי המסורת בכללותם. עוד מדגישים התובעים כי לא הייתה באמירה כל כוונה לפגוע בסמל דת או לאחל מוות לציבור שלם, אלא שהיא אינה אלא זעקה חברתית אמיצה, המצויה בליבת חופש הביטוי. התובעים טוענים כי תימוכין לטענתם זו באשר לדברים העולים ככל ששומעים את כלל האמירה ולא רק חלקיה, ניתן למצוא בחקירתו הנגדית של צלקובניק (מיום 23.12.25, עמוד 87, שורה 1 ועד עמוד 89, שורה 10), במסגרתה התחמק זה ממתן תשובה לשאלה האם לאחר קריאת הדברים בקונטקסט שלהם, אמנם מדובר בפגיעה בקודשי ישראל ושב שוב והעיד אך כי אלו היו תגובות הציבור לאמירה.
- לטענת התובעים, בנסיבות כפי שפורטו, הפרה הנתבעת את ההסכם הפרה יסודית, זאת ראשית משלא סיפקה לזהבי הגנה. יתרה מכך, נטען כי הנתבעת הוסיפה והפרה באופן יסודי את ההסכם בין הצדדים, בכך שהשעתה את זהבי משידור והפסיקה באופן חד צדדי לשלם את שכרו החל מיום 14.11.22. אשר לכך, נטען כי המונח "השעיה" אינו מופיע בהסכם בין הצדדים כלל - כפי שאישר עו"ד סומר בחקירתו. נוסף על כך, נטען כי עו"ד סומר אישר בחקירתו מיום 11.1.2026 כי יחסי הצדדים אינם יחסי עובד-מעביד. נטען כי בהיעדר תימוכין בהסכם בין הצדדים, הנתבעת לא הייתה רשאית להמציא "דרך ביניים" של השעיית זהבי ללא תשלום, ועמדו בפניה שתי דרכים חוקיות בלבד: לאפשר לו לשדר או לסיים את ההסכם כדין בהודעה מוקדמת לפי סעיף 8.2 להסכם. (במאמר מוסגר אציין כבר עתה כי בטיעונו זה מפנה התובע לסעיף 8.2 להסכם משנת 1997 - סעיף שכאמור אינו קיים בהסכם משנת 2007).
- זאת ועוד, לטענת זהבי, הנתבעת ניצלה את כוחה וביצעה כנגדו כפייה כלכלית פסולה, עת הציבה לו אולטימטום דרקוני, לפיו לא יוכל לשוב לשדר ללא הפקדת ערובות כספיות לשיפוי התחנה מפני קנסות עתידיים. נטען כי דרישה זו אשר מצאה ביטויה במכתבו של צלקובניק מיום 23.12.22, מנוגדת חזיתית לרוח ההסכם ולסעיף השיפוי, המטיל את הסיכון הכספי על התחנה. נטען כי משסירב זהבי להיכנע לדרישות הסחיטה, שנועדו לפגוע באוטונומיה המקצועית וביושרה האישית שלו, מנעה הנתבעת את קיומו של החוזה והפרה אותו הפרה יסודית, עת המשיכה בהשעייתו.
- מבלי לגרוע מכל האמור, נטען כי אף לאחר השעיית זהבי משידור, הוסיפה הנתבעת ופגעה בזכותו המוסרית, בניגוד לסעיף 46(2( לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים"), זאת משלטענת התובעים, הנתבעת המשיכה לשדר את התוכנית תחת שם המותג המזוהה עמו - "זהבי עצבני" - תוך שהיא מציבה בה שדרנים חליפיים, המחזיקים בהשקפת עולם מנוגדת לחלוטין לזו של התובע. נטען כי יציקת תכנים המנוגדים לחלוטין לערכיו ולזהותו של זהבי אל תוך היצירה והמותג שהוא עצמו הקים ועיצב, מהווה סילוף חמור ופעולה פוגענית המטעה את הציבור. לטענת התובעים, התנהגותה של הנתבעת הפכה את התובע ל"מת חי" מבחינה מקצועית; מצד אחד היא השתיקה אותו לחלוטין ומנעה ממנו לשדר, ומצד שני המשיכה לעשות שימוש פוגעני ומסולף בשמו וביצירתו תוך יצירת מצג כוזב כלפי קהל המאזינים.
- זאת ועוד, לטענת התובעים, הנתבעת נהגה בחוסר תום לב קיצוני כאשר מחד "כלאה" את המוניטין של התובע בתוך מיזם שלא הסתיים, ומנעה ממנו למצוא פרנסה חלופית, עת השעתה את התובע והשחירה את פניו. מאידך, לא סיימה הנתבעת את החוזה באופן פורמלי והותירה את תניית אי התחרות הקבועה בסעיף 5.2 לו בעינה וחסמה דרכו של התובע מלפנות לגופים מתחרים על מנת שאלו יעסיקו אותו. נטען כי לא זו אף זו, הנתבעת מצדה המשיכה ליהנות מהמוניטין של התובע ומצילומי המסך שלו באתר האינטרנט שלה חודשים ארוכים לאחר ההשעיה (נספח 10 למוצגי התובעים, נכון ליום 4.6.23), תחת כותרות מהללות המציגות אותו כ"אביר המסכנים". בהקשר זה מוסיף התובע ומפנה לחקירת צלקובניק מיום 23.12.25 (עמוד 92, שורה 30 עד עמוד 93, שורה 15), במסגרתה הודה זה כי שימר את המותג של זהבי באתר מתוך רצון "לשמר את האופציה להחזיר אותו". נטען כי עדות זו מוכיחה כי הנתבעת הותירה את התובע בערפל משפטי ובמצב עמום לצרכיה המסחריים והשיווקיים בלבד, תוך פגיעה אנושה ביכולת השתכרותו.
- התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבעת הוציאה דיבתו של זהבי ופרסמה כלפיו פרסומים המהווים לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). זאת שעה שהנתבעת ומנהליה יצאו במסע הכפשה פומבי ומתוזמר נגד התובע, והציגו אותו כמי שפגע בקודשי ישראל וכמי שאינו ראוי לבוא עוד בקהל המאזינים, תוך עיוות מוחלט של דבריו. בהקשר לטענתם זו, טוענים התובעים כי מתוך חומר הראיות עלה ברורות שהנתבעת היא זו העומדת מאחורי הכתבה אשר פורסמה ביום 4.3.23 (נספח 42 לתצהיר התובע). זאת כנתמך מפורשות בכתב ההגנה של הנתבעת, אשר במסגרת סעיף 102 בו, מודה מפורשות כי פנתה לאמצעי התקשורת לצורך עדכון בדבר השעייתו של התובע. זאת ועוד, נטען כי אף עו"ד סומר אישר בחקירתו (מיום 11.1.26, עמוד 27, שורה 34 ואילך( כי התחנה בחרה להוציא הודעה פומבית. נוסף על כך, נטען כי לתצהירו של צלקובניק צירף עד זה את הודעת הגינוי אשר הוא עצמו פרסום וכן אישר צלקובניק בתצהירו כי הנתבעת פנתה מיוזמתה לאמצעי התקשורת מאקו ואף צירף את הכתבה מיום 1.3.23 הכוללת ציטוט ברור המיוחס לגורמים בתחנה ולפיו: "ניתנה לזהבי אופציה להתנצל על הדברים הפוגעניים שאמר, אבל הוא בחר שלא להתנצל ולכן עד שהוא לא יעשה את זה, הוא לא יחזור למיקרופון". נטען כי בנסיבות אלו, עולה מפורשות מכתב ההגנה, כמו גם מתצהירי הנתבעת, כי היא עצמה עומדת מאחורי מסע הפרסומים המשמיץ כנגד התובע. נטען כי פרסומים אלו מהווים לשון הרע, שכן התובע לא פגע ברגשותיהם של המאזינים ולא התבטא כנגד הקהל החרדי ונוסף על כך, בניגוד לנטען, הוא לא ביצע כל עבירה מוסרית, אלא העביר ביקורת פוליטית לגיטימית. עוד מוסיפים התובעים וטוענים כי פרסומיה של הנתבעת, נעשו בזדון על מנת להכשיר את ההשעיה הבלתי חוקית של התובע, על מנת להופכו כמוקצה בשיח הציבורי ועל מנת לחבל בסיכויי העסקתו בכל גוף תקשורת. עוד נטען כי הפרסום האמור הביא באופן ישיר לפגיעה בפרנסתו של התובע ובשבירת מטה לחמו. לאור זאת, נטען כי התובע זכאי לפסיקת כפל פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור לשון הרע.
- אשר לנזקים הנתבעים על ידם מפרטים התובעים כי - כמפורט בתצהיר המשלים אשר הוגש על ידם ביום 22.1.25, ובראיות אשר צורפו לו ואשר לטענתם לא נסתרו - זכאים הם לנזקים כמפורט להלן:
א. בגין ההפרה המתמשכת ואובדן ההכנסה - סך 50, 000 ₪ לחודש במכפלת 27 חודשים ובסך הכל סך 1, 350, 000 ₪ בתוספת מע"מ ולחילופין 400, 000 ₪ עבור התקופה שעד הגשת התביעה. לחלופין - בגין פיצויי הסתמכות סך של 1, 350, 000 ₪. בהקשר לסכום זה ובמענה לטענת הנתבעת ובהתאם לה התובע הודה כי התמורה החודשית עמדה על סך של 25, 000 ₪ בלבד, משיבים התובעים כי סכום התמורה החודשית בסך 25, 000 ₪, אליו מפנה הנתבעת היווה הסדר זמני ותחום בזמן בלבד (מיום 1.6.18 ועד 31.3.19), שנבע מטעמי בריאות, ואינו משקף את ערכו הריאלי של התובע בשוק שהועמד על 50, 000 ₪. עוד נטען כי הואיל והנתבעת השמידה מוצר שנבנה בעמל רב במשך רבע מאה, הפכה את התובע ל"מוקצה" בשוק ופגעה קשות באוטונומיה המקצועית שלו, זכאים התובעים לפיצויים אלו לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות").