ב"והואיל" השלישי מצוין כי: "... בתנאי המכר של החלקה לחוכרים הנ"ל הותנה כי החזקה, השימוש והניהול בחלקה תחולק בין החוכרים כמפורט בהסכם זה";
ב"והואיל" החמישי מצוין כי: "המחכיר והחוכרים הסכימו ביניהם על חלוקת החזקה השימוש וההנאה בחלקה בהתאם לתשריט המסומן א' המצורף להסכם/ שטר זה, ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו";
ב-"והואיל" השישי מצוין כי: "... הצדדים מבקשים להעלות על הכתב את תנאי הסכם החלוקה החזקה והשימוש בחלקה...";
דמי החכירה אשר נקבעו בהסכם נקבעו לסכום סמלי ביותר של 10 ₪ ל- 999 שנה ועולה מן ההסכם כי החוכר רשאי לעשות בשטח שהוקצה לו מנהג בעלים, לרבות העברתו הלאה, ללא צורך בקבלת הסכמת המחכיר.
- כך גם עולה מהסכם המכר של החלק הגדול לנתבע, מיום 14.12.1987, בו צוין במפורש כי "במעמד חתימת הסכם זה מתחייב הקונה לחתום על חוזה נוסף עם ה"ה הירש לפי דוגמא המסומנת באות ג'... בחוזה ג' הנוסף יחולקו השימוש וההנאה בנכס א' הנ"ל (חלקה 183 בשלמותה( ו/או תירשם לטובת ה"ה הירש והקונים חכירה לדורות לפיה יוחכר לכ"א מהם אותו קטע קרקע כנ"ל הכל לפי השמוש של כ"א מהם..." (ס' 7 להסכם נספח 6 לתצהיר הנתבע).
- עו"ד מנדל, אשר ערך את ההסכם הנ"ל, העיד כי:
"... על החלקה 183 היה בנוי בית אריזה ויוסף הירש היה אם אני לא טועה או מסגר או נגר והוא החליט שבמבנה הזה הוא יפעיל בית עסק נגריה ולמטרה זו הוא קנה את אותם 460 מטר שהם היו חלק מהחלקה שהמבנה היה בחלקה ולשם כך כדי לייחד את המיקום ערכתי שטר חכירה, בין כולם כי אחרת אם מוכרים רק 460 מטר מבלי לייחד את המבנה על הקטע הזה אז יש לנו בעלים משותפים ואני דאגתי לשכטרים שיעשה שם עסק ללא רישיון או אינני יודע מה יקרה שם, ובתור בעלים משותפים עם שכטר בחלקה הם עלולים להיתבע כבעלים משותפים... עשיתי חלוקה של החלקה כאשר כל אחד יודע איזה חלק שייך לו ואיפה יושב ולא חלילה פולש לחלק של השותף" (ע' 4 ש' 13-19 לפרוט' הדיון).; ובהמשך: "זה שטר החכירה שהסברתי מקודם שנועד לחלק את הזכויות בין השכטרים לבין הירש, יוסף ועמליה וזה מתייחס לחוזה החכירה כמו שאמרתי..." (ע' 7 ש' 24-25 לפרוט' הדיון(; "... החוזה בא למעשה לחלק בדיוק כל אחד את החזקה... במקום לעשות הסכם שיתוף עשיתי את זה בתור חוזה חכירה" (ע' 7 ש'35 - ע' 8 ש' 1 לפרוט' הדיון).
- במסמך זה, אשר אין חולק כי נחתם ע"י הירש בשנת 1987, ואשר לא נטען כי זויף (ר' ס' 90 לתצהיר התובעת 2), מצוין מפורשות כי הירש רכשו 460/1938 חלקים מהחלקה וכי הנתבע רכש את 1938/ 1478 החלקים הנותרים (והואיל מס' 2 להסכם החכירה נספח 7 לתצהיר הנתבע).
- התובעים אמנם ביקשו לטעון כי מסעיף 2 להסכם החכירה עולה כי קיים שטח קרקע נוסף של 427 מ"ר (קטע קרקע ג), אשר הוחכר להירש ולנתבע לשימוש משותף. עם זאת, יש להבחין בין זכות הבעלות, אשר פורטה במבוא להסכם החכירה (והואיל מס' 1 ו- 2), לבין זכות השימוש בקרקע, שפורטה בס' 2 להסכם החכירה. לא הרי זו כהרי זו.
- התובעים העלו תמיהות בהתייחס לצורך של הנתבע לחתום על הסכם חכירה, בהינתן טענותיו לרכישת החלק הגדול של המקרקעין, אולם לא ניתן על ידם כל הסבר מניח את הדעת לכך שגם הירש חתמו על הסכם זה, על אף שגם הם רכשו את זכויות הבעלות בחלק הקטן של המקרקעין (ולטענתם אף בקרקע כולה).
- תמיהה נוספת הועלתה בהתייחס לחתימתם של שכטר על הסכם החכירה, וזאת מקום בו הלכה למעשה, במכירת החלק הגדול של המקרקעין לנתבע, בשנת 1987, הם 'יצאו מהתמונה' ולא נותרו להם זכויות בקרקע.
עו"ד מנדל לא ידע להסביר זאת והעיד כי ייתכן שדובר בטעות בניסוח וייתכן כי הוא הוסיף אותם להסכם החכירה בשל העובדה כי הם היו עדיין רשומים כבעלי הזכויות בלשכת רישום המקרקעין (ר' ע' 13 ש' 28-30 לפרוט' הדיון).
- אוסיף ואציין כי על אף שלכאורה עריכת הסכם חכירה אינה הדרך המשפטית המיטבית להסדרת חלוקה ושימוש של המקרקעין, ההסבר אשר ניתן ע"י עו"ד מנדל, על פיו דובר, הלכה למעשה, בהסכם שנועד לצורך כך, סביר בעיני, בעיקר בשל העובדה כי הוא נתמך בהוראות ההסכם עצמן.
- עוד יצוין כי עו"ד מנדל, אשר לכאורה ייצג את משפחת שכטר במכירה, והעיד כי משפחת שכטר "לא זזו בלעדיו", לא זומן ע"י התובעים למתן עדות.
מעדותו בבית המשפט (לאחר שזומן ע"י הנתבע( עלה כי הנתבע היה זה אשר רכש את החלק הגדול של המקרקעין ממשפחת שכטר (ר' ע' 3 ש' 5-8, ע' 4 ש' 25-30, ע' 5 ש' 13-17 לפרוט' הדיון).
- התובעים גם נמנעו מלצרף לתביעה את נציג משפחת שכטר, אשר נמנה על המוכרים - מר יצחק שכטר, והוא אף לא זומן על ידם למתן עדות. התובעת 2 נשאלה על כך במסגרת חקירתה, ולא סיפקה לסוגיה זו הסבר של ממש.
- בתצהירו של מר יצחק שכטר (מטעם הנתבע( הובהר כי החלק הגדול של המקרקעין נמכר על ידי משפחתו בשנת 1987 לנתבע וכך גם עלה מעדותו בבית המשפט (ר' ס' 6 לתצהירו ועדותו בע' 31 ש' 22-24, בע' 34 ש' 8-9 ובע' 37 ש' 28-32 לפרוט' הדיון).
- יתרה מכך, מהראיות אשר הובאו לפניי עלה כי הנתבע רכש את החלק הגדול של המקרקעין ביחד עם שתי חלקות סמוכות, כאשר שלושת הנכסים ביחד השתלבו למטרה כלכלית אחת של הפקת מים ומכירתם לחקלאי האזור, כמו גם לשימוש עצמי (ר' עדות הנתבע בס' 5 ו- 6 לתצהירו ועדות מר יצחק שכטר בס' 6 ו- 7 לתצהירו ובע' 31 ש' 22-24 לפרוט' הדיון).
הגיונה הכלכלי של העסקה תומך אף הוא בטענותיו של הנתבע. - בנוסף, עלה מגרסת הנתבע אשר לא נסתרה ואף נתמכה בתצלומי אויר מהשנים הרלוונטיות, כי לאחר רכישת החלק הגדול הוא תפס בו חזקה וגידר אותו; כל זאת עוד בחייו של המנוח. לעניין זה לא הוצגו בפני ראיות כלשהן המלמדות על השגות אשר היו למנוח או התובעת בזמן אמת ביחס לכך. (ר' ס' 15 לתצהיר הנתבע).
- מכלול הראיות כפי שהוצגו לעיל מכוונות למסקנה לפיה לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל הראייתי המוטל עליהם להוכיח כי אכן הזכויות בחלק הגדול של המקרקעין אכן נרכשו על ידם, ודי בכך כדי להצדיק דחייתה של תביעה זו.
בבחינת למעלה מן הצורך ועל מנת שפסק דיני לא יימצא חסר, מצאתי לנכון להוסיף ולהידרש לשתי הסוגיות הנוספות שפורטו לעיל.