לתוספת השנייה צורפה טבלה (עמוד 168 לתצהיר הנתבעת) בה פורטו כל דירות התמורה לבעלי הדירות ובה פורט כי שטח מכר של דירת הנתבעת יעמוד על 127 מ"ר ושטח מרפסת שמש/גינה יעמוד על 90 מ"ר.
ריכוז כל האמור מעלה כי מהתוספת השנייה ניתן ללמוד שניים - ראשית, על כך שאי הוודאות בכל הנוגע למניעות להצמדת הגינה, עלתה שלב והצדדים אף נדרשו לחלופה במקרה בו לא ניתן יהיה להצמיד את הגינה לדירת התובעת. נוסף על כך, כי הוסכם מפורשות על כך שבכל מקרה יוקטן שטח הגינה מ- 128 המוזכר בתוספת הראשונה ל - 90 בתוספת השנייה.
- לשם שלמות היריעה, בכל הנוגע לחתימה על התוספת השנייה, הנני מוצאת להתייחס ולדחות את טענת התובעת ובהתאם לה - הואיל ובעלי הדירות חתמו על התוספת השנייה לאחר שכבר ניתן היתר בנייה - אין זאת אלא שבניגוד לטענות הנתבעת, לא היה בהיתר כדי לשלול מניה וביה את האפשרות להצמדת הגינה ויתרה מכך, שבתוספת השנייה יש כדי להצביע על אי הוודאות - הואיל ודווקא חתימה על התוספת לאחר קבלת ההיתר מחזקת את המצג שהוצג לתובעת ובהתאם לו גם לאחר ההיתר ניתן יהיה לבצע את ההצמדה. טענה זו אינני מוצאת לקבל, הואיל והיא נסמכת על טענה עובדתית ובהתאם לה החתימות בוצעו לאחר קבלת ההיתר. דא עקא, שלתצהיר התובעת, צירפה התובעת עצמה את התוספת השנייה וחתימותיה (נספח 6, בעמודים 93-95 לנספחי תצהירה) וממסמכים אלו עולה כי רוב בעלי הדירות, לרבות התובעת עצמה, חתמו על התוספת השנייה ביום 18.1.18. עוד אציין כי אמנם לתצהיר הנתבעת צורף מסמך תוספת שנייה שעליו חתימות מאוחרות יותר ואולם, בשים לב לכך שהתובעת עצמה צירפה את התוספת הנושאת חתימות מיום 18.1.18- קרי היא זו אשר טענה כי אלו מועדי החתימה על התוספת, מצאתי לקבל את טענת הנתבעת ובהתאם לה לתצהירה צורפו בטעות חתימות לתוספת מאוחרת. מהאמור עולה כי טענתה העובדתית של התובעת באשר למועד בו נחתמה התוספת השנייה, נשללה מתוך הראיות שהוצגו על ידי התובעת עצמה ומשכך, דין טענתה העומדת בסתירה לממצא עובדתי זה (והמבוססת על מועדי חתימה המאוחרים למועד הוצאת ההיתר) - להידחות, בבחינת "נפל הסוס ונפל רוכבו".
- הנני סבורה כי תימוכין נוסף לקיומה של מדיניות אשר שללה בסופו של יום את האפשרות להצמדת הגינה לדירת התובעת, נמצא בתכנית הבקשה להיתר. אשר לתכנית זו וכהקדמת המאוחר, הנני סבורה כי מתוך תכנית זו ניתן ללמוד - הן על כך שהנתבעת ניסתה להגיש תכנית ובה הצמדת שטח גינה גדול יותר לדירת התובעת והן על כך שבשל מדיניות העירייה נדחה ניסיונה זה. כך וכפי שיפורט, תיעוד לאמור ניתן למצוא בכך שבתכנית כפי שאושרה בסופו של יום אין הלימה בין טבלת השטחים - בה מצוין כי לדירת התובעת צמודה גינה בשטח 135.8 מ"ר לבין התשריט - ממנו עולה ברורות כי החלק הפונה לרחוב של הגינה מהווה שטח ציבורי ולא חצר פרטית. אשר לחוסר הלימה זה, מצאתי לקבל את טענות הנתבעת ולפיהן הרישום בטבלת השטחים מקורו בטעות וכי באשר להיתר שהוצא יש לתת עדיפות לאופן בו מוצגים הדברים בתשריט. יתרה מכך, הנני סבורה כי דווקא בעצם הרישום בטבלת השטחים, יש כדי ללמד על גרסה קודמת לתכנית ובה היה ניסיון להצמיד שטחים כאמור לדירת התובעת - קרי יש בו כדי לתמוך בטענות הנתבעת ולפיהן, ניסתה להצמיד את השטחים ואולם, לאור מדיניות העיריה וסירובה, נאלצה לתקן את התכנית.
כך, אפתח ואציין כי בפתח תכנית הבקשה להיתר הבנייה (נספח 10 לתצהירי הנתבעת), קיימת טבלת שטחים דירות רננים 2-4. בטבלה זו באשר לדירה מספר 1 בקומת קרקע (דירת התובעת) נכתב כי סה"כ שטח העיקרי + ממ"ד עומד על 125.7 מ"ר וכי מרפסת מקורה/גינה: 135.8 מ"ר. אלא שבהמשך תכנית זו תשריטים גרפיים ובכלל כך תשריט הפיתוח לקומת הקרקע.