לטעמי, הסדרי החקיקה עליהם עמדתי לעיל, המתייחסים לתחנת גלי צה"ל, דומים לדוגמה דלעיל: ההסדרים שנסקרו לעיל נחקקו אמנם על רקע קיומה של התחנה, ואף מתייחסים אליה במפורש, אולם אין הם מסדירים את מכלול אופני פעילותה, אין הם מקנים לבעלי התפקידים בה סמכויות של ממש, ואין בהם כדי לעגן את מבנה התחנה או את דרכי ניהולה (ויוער כי אפילו בהסדר המקיף ביותר שבהם, זה הקבוע בחוק השידור הציבורי, לא ניתן למפקד גלי צה"ל אלא מעמד של דעה מייעצת בישיבות מועצת השידור הציבורי, ולא מושב קבע בה). הסדרים אלו, אם כן, עוסקים בהיבטים נקודתיים של פעילות התחנה, ואינם מבטאים כוונה לעגן את עצם קיומה בחוק.
- מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, סבורני כי דין טענת העותרים והיועצת המשפטית לממשלה כי ההחלטה על סגירת תחנת גלי צה"ל הייתה צריכה להתקבל בדרך של חקיקה ראשית, ובדרך זו בלבד - להידחות.
- מישור שיקול הדעת
- בשלב זה, מבחינה אנליטית, היה מקום להמשיך ולדון בטענות הנוגעות לפגמים שנפלו, על-פי הנטען, בהליך שקדם לקבלת ההחלטה על סגירת התחנה. ואולם, סבורני כי במקרה דנן לא ניתן להפריד בין הטענות הנוגעות לפגמים שנפלו בהליך לבין הטענה בדבר שקילתם של שיקולים זרים. זאת, שכן כפי שאבקש להראות להלן, סבורני כי הטענות בדבר הפגמים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה והטענות בדבר השיקולים הזרים שעמדו, לפי הנטען, ביסודה - שזורות אלו באלו עד כי לא ניתן לנתקן. אשר על כן, אדון בטענות אלו במאוחד.
ב.1. שיקולים זרים - מסגרת נורמטיבית
- כלל יסוד בשיטתנו המשפטית קובע כי רשות מנהלית המפעילה סמכות שלטונית רשאית להתחשב בשיקולים רלוונטיים - ובהם בלבד. מטעם זה, הלכה מושרשת היא כי אף החלטה שהתקבלה בסמכות עשויה להיפסל משום שהוכח כי שיקולים זרים עמדו בבסיסה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 4790/14 יהדות התורה - אגודת ישראל - דגל התורה נ' השר לשירותי דת, פסקה 49 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן [נבו] (19.10.2014) (להלן: עניין יהדות התורה); עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פ"ד סד(2) 1,39 (2010) (להלן: עניין הבית הפתוח); בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1,34 (1997); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 635 (2010) (להלן: ברק-ארז, כרך ב'); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ה: עילות הביקורת המשפטית 3493 (2020) (להלן: זמיר, כרך ה')).
אין מדובר בחידושי דין של העת האחרונה. מפורסמים בעניין זה דבריו של השופט צ' ברנזון שנכתבו עוד לפני כשבעים שנה, בעשור הראשון לקיומה של המדינה, שלפיהם: