ויודגש: בהינתן שעוסקים אנו בעילת השיקולים הזרים, לא בתוכן האופרטיבי של ההחלטה עסקינן, אלא בטעם העומד ביסודה. כך, החלטה לסגור את התחנה כליל עשויה בהחלט להיות החלטה תקינה ותקפה, ובלבד שעומדים בבסיסה טעמים ענייניים; ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני כי החלטה שביסודה נימוק הממלכתיות עליו עמדתי לעיל, עשויה להיות החלטה שכזאת. מנגד, אפילו החלטה מצומצמת בהרבה, כגון סגירת מחלקת האקטואליה בתחנה, גרימת פיטוריו של שדרן מסוים, ואף אכיפת העברתה של תכנית מסוימת למועד שידור שבו קהל המאזינים מצומצם יותר - הינה החלטה פסולה, ככל שהיא מתקבלת על יסוד שיקול שעניינו תוכן שידוריו של אותו שדר, והתאמתם, או אי-התאמתם, לעמדותיה של המפלגה (או קואליציית המפלגות) המחזיקה באותה עת בשלטון.
הנה כי כן, לעניין עילת השיקולים הזרים במשפט המנהלי, לא "השורה האחרונה" של ההחלטה היא הקובעת את כשרותה, אלא השיקול העומד בבסיסה: לא ה-"מה", כי אם ה-"למה".
- לא למותר לציין, כי אך לאחרונה נדרש בית המשפט הפדרלי המחוזי במחוז קולומביה בארצות הברית (S. District Court for the District of Columbia) לשאלה קרובה לענייננו (ראו: National Public Radio, Inc. v. Trump, 2026 U.S. Dist. LEXIS 69898 (D.D.C. Mar. 31,2026) (להלן: עניין NPR). באותו עניין, נדונה חוקתיותו של צו נשיאותי שהורה לכלל הרשויות הפדרליות להפסיק כל מימון, ישיר או עקיף, לשני גופי שידור ציבוריים: National Public Radio ו-Public Broadcasting Service (להלן, בהתאמה: NPR ו-PBS). בפסק דינו מיום 31.3.2026, קיבל בית המשפט, בעיקרו של דבר, את תביעתם של גופי השידור. בית המשפט ציין כי ברקע הצו הנשיאותי עמדו נימוקי הנשיא לפיהם NPR ו-PBS "הזינו פילוג פוליטי ותעמולה שמאלנית בכספי משלמי המסים" ("have fueled partisanship and left-wing propaganda with taxpayer dollars"). על רקע האמור, קבע בית המשפט כי הצו הנשיאותי מפלה בין דוברים על בסיס נקודת מבטם ומהווה אמצעי נקמנות בגין דיבור מוגן, בניגוד לתיקון הראשון לחוקה. משכך, הוציא בית המשפט צו מניעה קבוע האוסר את יישומו של הצו הנשיאותי.
אמנם, העיסוק בסוגיה זו בעניין NPR סבב סביב הזכות החוקתית לחופש הביטוי המעוגנת בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, ואילו בענייננו עסקינן בביקורת מנהלית על שיקול דעתה של הרשות המבצעת מכוח עילת השיקולים הזרים (לעמדה שלפיה אחת מתכליות דיני חופש הביטוי האמריקניים, אם לא המרכזית שבהם, היא מניעת שקילת שיקולים זרים, ראו: Elena Kagan, Private Speech, Public Purpose: The Role of Governmental Motive in First Amendment Doctrine, 63 U. Chi. L. Rev. 413 (1996)). עם זאת, דומני כי ניתן להצביע על קו רעיוני המאחד בין הדברים: קיים הבדל מהותי בין שיקול דעת לגיטימי בהחלטות הנוגעות למימון או לתמיכה ציבורית, המבוסס על תכליתה של הפעולה השלטונית ועל קריטריונים ענייניים, לבין שימוש פסול בסמכות השלטונית ככלי להענשה או להשתקה של דעה שאינה לרוחו של בעל הסמכות.
- אמור מעתה: החלטה על סגירתה של תחנת שידור - ציבורית, צבאית, או כל תחנה אחרת - שהתקבלה מטעמים תקציביים, מטעמים ארגוניים, או מכל טעם ענייני אחר, ובכלל זה מטעם השמירה על ממלכתיות הגוף המשדר וניתוקו מהזירה הפוליטית - הינה החלטה שאין כל פסול בשיקולים שבבסיסה. לעומת זאת, החלטה על סגירתה של תחנת שידור, באופן מוחלט או חלקי, שהתקבלה לא מטעמים אלו, אלא בשל חוסר שביעות רצונם של מקבלי ההחלטה מן התכנים המשודרים בה, מן העמדות הפוליטיות המובעות בשידוריה, או מן הביקורת המושמעת בה כלפי מי שמצוי אותה עת בשלטון - הינה החלטה שהתקבלה על יסוד שיקול זר, ומכאן שהיא פסולה מיסודה. לשם הפשטות, אכנה להלן את השיקול שבבסיסו חוסר שביעות רצון מתוכן השידור בהיותו מנוגד לעמדותיו של בעל הסמכות וביקורתי כלפי פועלו - "השיקול הפסול".
- עתה, כל שנותר לעשות הוא לפנות ולבחון האם השיקול הפסול הוא השיקול הדומיננטי שעמד ביסוד החלטת הממשלה להורות על סגירת התחנה. אולם, טרם שאפנה לכך, אבקש לעצור בתחנה אחרונה נוספת שעניינה היחס בין עילת השיקולים הזרים לבין עילת הסבירות, והשלכת הדברים בענייננו.
- יש להבחין הבחן היטב בין עילת השיקולים הזרים, שבה עסקינן בפרק זה, לבין עילת הסבירות. במשפט הישראלי, עילת השיקולים הזרים קדמה בהרבה, מבחינה היסטורית, לעילת הסבירות במתכונתה הנוכחית. על מנת שלא להלאות את הקורא לא אפרט כאן את התפתחותה ההיסטורית של עילת הסבירות בשיטתנו המשפטית (להרחבה ראו: פסק הדין בעניין ביטול עילת הסבירות, בפסקאות 11-6 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') א' חיות), ואזכיר כי כיום נוהגת במשפטנו עילת הסבירות "האיזונית" (לביקורות בנושא זה, ראו, למשל: בג"ץ 5853/07 אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פ"ד סב(3) 445,524-521 (2007) (להלן: עניין אמונה); דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים, פסקאות 36-35 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג [נבו] (26.10.2017); נעם סולברג "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים" השילוח 18 (2020)).
בהתאם לעילת הסבירות "האיזונית", בהידרשו לבקר החלטה מנהלית במשקפי עילת הסבירות, נדרש בית המשפט לבחון, בין היתר, האם שקלה הרשות המנהלית את מלוא השיקולים הרלוונטיים לעניין, והאם ניתן לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים משקלו היחסי הראוי (ראו, מיני רבים: בג"ץ 1905/03 עכל נ' שר הפנים, פסקה 17 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן [נבו] (5.12.2020); בג"ץ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 39 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה [נבו] (24.11.2009); עניין אמונה, בעמ' 487-486). קולעת במיוחד, בהקשר זה, המטפורה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, שלפיה: "ניתן לומר כי אפשר להקדיח את התבשיל גם כאשר שמים בו את כל המרכיבים הנכונים, אך בכמויות החורגות מן הנדרש במידה ניכרת" (ברק-ארז, כרך ב', בעמ' 725)).