"הכלל פוסל את חברותו של אדם בוועדה אם אותו אדם גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא דיוניה של הוועדה, באופן שמבחינתו שלו אין עוד טעם בהמשך הרגיל של דיוני הוועדה ('המשחק מכור'). הכלל יחול מקום בו אין לצפות מחבר הוועדה שהוא יהיה חסר פניות (impartial). ודוק: הכלל אינו אוסר על חברות בוועדה של אדם, שעם מינויו יש לו דעות משלו בעניין נושא הוועדה. לעתים קרובות מתמנים לוועדה מומחים, אשר להם דעות מקצועיות בעניינים שהם נושא לדיוני הוועדה [...] האיסור על חברות בוועדה חל מקום שיש לו לחבר הוועדה דעה קדומה, שאין סיכוי סביר כי תשתנה במהלך דיוני הוועדה. פסילתו של חבר ועדה מלכהן בה בא מקום שדעתו של החבר "נעולה", ואין הוא "פתוח" לשכנוע ולשינוי" (בג"ץ 1356/96 בן דוד נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נ(1) 661,666 (1996); וראו גם: בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נט(3) 817,830 (2004) (להלן: עניין אילן); ברק-ארז, כרך א', בעמ' 547)).
בעיקרי הטיעון מטעם ועד עובדי גל"צ, היטיבו עורכיהם להראות כי כלל דומה נוהג גם במשפט המשווה. כך, למשל, במשפט האמריקאי נפסק כי עמדה כללית שגיבש בעל תפקיד אינה פוסלת אותו מלשבת בהליך. לעומת זאת, משהביע בעל התפקיד עמדה ביחס לאותה מחלוקת קונקרטית ממש העומדת להכרעה, תפסל השתתפותו בהליך (FTC v. Cement Institute, 333 U.S. 683 (1948); Hortonville Joint Sch. Dist. No. 1 v. Hortonville Educ. Ass'n, 426 U.S. 482 (1976); Cinderella Career & Finishing Schools, Inc. v. FTC, 425 F.2d 583 (D.C. Cir. 1970); Texaco, Inc. v. FTC, 336 F.2d 754 (D.C. Cir. 1964)).
כמו כן, במשפט האנגלי אומץ מבחן אובייקטיבי, שלפיו יש לבחון כיצד יתרשם מן הנסיבות משקיף הוגן ומיודע, ואם יסיק כי קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים; ונקבע כי הבעת עמדה נחרצת וחד-צדדית ביחס לסוגייה שבמחלוקת מקימה חשש ממשי כאמור (Porter v. Magill [2001] UKHL 67; Locabail (UK) Ltd v. Bayfield Properties Ltd [2000] QB 451; R (Lewis) v. Redcar and Cleveland Borough Council [2008] EWCA Civ 746). כללים דומים נקבעו גם בקנדה (Newfoundland Telephone Co. v. Newfoundland (Bd. of Comm'rs of Pub. Utils.), [1992] 1 S.C.R. 623; Old St. Boniface Residents Assn. Inc. v. Winnipeg (City), [1990] 3 S.C.R. 1170) ובפסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם (Procola v. Luxembourg, App. no. 14570/89 (1995); Hauschildt v. Denmark (1989))).
- בענייננו, התבטאויותיהם של גב' העצני-כהן ומר מלכא טרם מינויים לוועדה, ובמקרה של מר מלכא אף במהלך כהונתו כחבר בה, חורגות, לדעתי, באופן ברור, מגדרי קיומה של "דעה מוקדמת" ומהוות ביטוי מובהק ל-"דעה קדומה" ביחס לתחנה ובאשר לתוצאה הקונקרטית שהוועדה נדרשה לגבש. כך, פרסומיה של גב' העצני-כהן, שבהם כונתה גלי צה"ל "הבית של המחבלים" ואמירתה "גלי צה"ל נגד מדינת ישראל" - אינם מהווים ביטוי של עמדה מקצועית עניינית ביחס לעצם קיומה של תחנת רדיו צבאית במדינה דמוקרטית, כי אם הבעת סלידה אישית (ובניסוח פוגעני במיוחד) מהתחנה ומהתכנים המשודרים בה. בדומה, אמירתו של מר מלכא, בעת שכיהן כחבר בוועדה המייעצת וכמזכירה, לפיה "רגע, עוד לא חיסלנו, לא צועקים 'יש' לפני הגול"; וטענתו כי: "אלפי אנשים אמרו שהתחנה מוטה שמאלה, ואף אחד לא טען שהיא מוטה ימינה", מלמדים על עמדה שגובשה מבעוד מועד ואינה נתונה עוד לשכנוע.
יתר על כן, וחשוב לענייננו, התבטאויותיהם של גב' העצני-כהן ומר מלכא בענייננו אינן "רק" בגדר הבעת דעה קדומה לפיה יש לסגור את גלי צה"ל (ולמצער - להשתיק את שידורי האקטואליה בתחנה), אלא עמדה קדומה המבוססת על השיקול הפסול שבמרכז הדיון.