ואולם, ההכרה בכך שחופש הביטוי מגן על זכות הגישה לאמצעי תקשורת אין משמעה, בהכרח, הכרה בחובה פוזיטיבית של המדינה לקיים שידור ציבורי. השאלה האם חובה שכזו קיימת עמדה במוקד הדיון בעניין תאגיד השידור הציבורי. עתירה זו נסבה על תיקון לחוק שביקש לפצל את חטיבת החדשות מתאגיד השידור הציבורי ולהקים במקומה תאגיד חדשות נפרד. בסופו של דבר, בעקבות חקיקה מאוחרת שביטלה את עיקרי התיקון (על רקע הצורך לאפשר את קיומה של תחרות האירוויזיון בישראל) - התייתר הצורך להכריע בשאלת חוקתיות התיקון, ועמה גם בשאלת קיומה של חובה חוקתית לקיים שידור ציבורי. עם זאת, במסגרת פסק הדין הביעו חלק משופטי ההרכב, למעלה מן הצורך, את עמדותיהם בעניין זה:
מחד גיסא, המשנה לנשיאה ח' מלצר עמד על החשיבות שבקיומו של שידור ציבורי מקצועי, אמין ועצמאי, כאמצעי להבטחת גיוונו של שוק הדעות. לגישתו, אף שאין חולק על חשיבותם הרבה של ערוצי התקשורת הפרטיים ועל תפקידם המרכזי בכל חברה דמוקרטית, הרי שבשים לב לכך שערוצים אלו פועלים, מטבעם, לצורך השאת רווחים, קיים חשש כי שיקולים מסחריים, ולעיתים אף אינטרסים אישיים של בעלי הערוצים, ישפיעו על התכנים המוצגים בהם. מנגד, ההנחה המונחת ביסוד מוסד השידור הציבורי היא כי גוף תקשורתי שאינו תלוי בהכנסות מפרסום או בשיקוליהם של בעלי שליטה, וכפוף למנגנוני בקרה ציבוריים שתכליתם להבטיח את עצמאותו המקצועית, מסוגל לקיים שיח ביקורתי, מאוזן ומגוון יותר, החף משיקולים זרים לאינטרס הציבורי (שם, בפסקאות 36-35 לפסק דינו; וראו גם בפסקה 8 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז).
מאידך גיסא, השופט נ' הנדל נמנע מנקיטת עמדה חד-משמעית בסוגיה, תוך שהביע עמדה זהירה יותר, ולפיה מעמדו הראוי של השידור הציבורי תלוי בנתוני זמן, מקום ותרבות, ומשכך אין לתמוה כי מדינות שונות הגיעו למסקנות שונות בעניין זה (ראו בפסקאות 4-2 לחוות דעתו).
בדומה, אף חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, נמנעה מהכרעה בשאלות החוקתיות שהתעוררו, נוכח התייתרות העתירה (שם, בפסקה 4 לחוות דעתה). בתוך כך, הדגישה השופטת ד' ברק-ארז כי לצד היתרונות הגלומים בשידור הציבורי, דווקא שליטתה של המדינה בגוף תקשורת אינה נטולת סיכון, אלא עלולה להוליד סוג אחר של פגיעה בחופש הביטוי. כך, ציינה חברתי כי: "הסכנה הרובצת לפתח, כל העת, היא שהשידור הציבורי - המבוסס על פעילותם של גופים מינהליים - יהיה כפוף להשפעה שלטונית, באופן שייצור הטיה אחרת, מסוכנת אף יותר, של הזירה התקשורתית" (שם, בפסקה 3 לחוות דעתה).
- הנה כי כן, בהינתן שהטענה כי סגירת התחנה תפגע בחופש הביטוי במידה המצדיקה כי הדבר ייעשה בחקיקה ראשית מבוססת על הכרה בחובה פוזיטיבית של המדינה לקיים שידור ציבורי, או למצער להימנע מסגירתו משעה שהוקם - סבורני כי יכול וקיים קושי של ממש בטענה זו.
- איני נדרש להביע את עמדתי בשאלת קיומה של חובה פוזיטיבית המוטלת על המדינה לקיים שידור ציבורי שכן, גם אם מקבלים את הנחתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לוין כפי שהובאה לעיל, שלפיה עשויה להיות מוטלת על המדינה חובה כאמור, הרי שברי כי חובה זו אינה כוללת את החובה לקיים שתי תחנות שידור ציבוריות (וגם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לוין לא סבר אחרת).
כזכור, בהקשר זה טוענים העותרים והיועצת המשפטית לממשלה כי חוות דעת לוין התבססה על המצב שהיה קיים בשנת 2022, ואילו מאז חלו תמורות מהותיות בשוק התקשורת המקומי, הנובעות משורת צעדים שמקדמת הממשלה הנוכחית ושיש בהם, לטענתם, כדי לפגוע בתקשורת החופשית ככלל ובשידור הציבורי בפרט. כדוגמה לצעדים אלו, פירטו העותרים והיועצת המשפטית לממשלה את שיתוק מועצת תאגיד השידור הציבורי, שנעשה באמצעות העברתה מכהונה של יו"ר ועדת האיתור למינוי חברי המועצה, צעד אשר מנע בפועל את מינוים של מחליפים לחברי מועצת תאגיד השידור הישראלי שפרשו, ובכך לא איפשר למועצה לתפקד. כמו כן, הצביעו העותרים והיועצת המשפטית לממשלה על קידומה של הצעת חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ה-2025 (יוער כי ביום 17.6.2026 התקבל בכנסת, בקריאה שנייה ושלישית, חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ו-2026 (להלן: חוק התקשורת)). לטענתם של העותרים והיועצת המשפטית לממשלה, התיקון שהוצע בהצעת החוק מבקש לבטל את עיקר האסדרה החלה על שידורי החדשות והאקטואליה בערוצים המסחריים, ובכלל זה הסדרים שנועדו להבטיח את עצמאותם ומקצועיותם של שידורי החדשות. נוסף לאמור, נטען כי הממשלה מקדמת שורת הצעות חוק הנוגעות לתאגיד השידור הציבורי, ובהן הצעות לסגירתו הכוללת, לצמצום תקציבו, ולשינוי אופן מינוי מועצתו כך שתועמד בשליטת הממשלה ושר התקשורת.