על רקע זה טוענים העותרים והיועצת המשפטית לממשלה כי נקודת האיזון שביסוד חוות דעת לוין השתנתה, וכי הפגיעה הצפויה כיום מסגירת גלי צה"ל חמורה עד כי ההחלטה על כך מחייבת חקיקה ראשית בלבד.
אין בידי לקבל טענה זו.
חלק ניכר מטענות העותרים והיועצת המשפטית לממשלה בעניין התמורות שחלו בשוק התקשורת, נגעו, בעת שהושמעו, לדברי חקיקה שהיו מצויים בהליכי חקיקה ולא הבשילו לכדי חוק מחייב. ואולם, הלכה פסוקה היא כי להצעת חוק תלויה ועומדת אין מעמד נורמטיבי מחייב, ועל בתי המשפט לפסוק אך ורק על פי הדין הקיים והתקף בעת ההכרעה, תוך הימנעות מהסתמכות על יוזמות חקיקה עתידיות שטרם הבשילו (בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז(5) 485,497-496 (1993); וראו גם: בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים, פסקה 8 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן [נבו] (1.3.2021); דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, פסקה 42 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות [נבו] (11.1.2022); לחריגים לכלל זה ראו: בל יוסף "אליה וקוץ בה: המעמד הנורמטיבי של יוזמות חקיקה" עיוני משפט מ 253 (2017)). יודגש כי אף שבינתיים עבר חוק התקשורת בקריאה שנייה ושלישית (לאחר השמטת חלקים הימנו ועריכת שינויים בניסוחו), ההחלטה על סגירת התחנה התקבלה במועד שבו חוק זה עודנו היה מצוי בשלבי חקיקה, והרי כבר נקבע בפסיקתנו כי תוקפה של החלטה מנהלית יש לבחון על רקע התשתית העובדתית והנורמטיבית ששררה במועד קבלתה (ראו, למשל: עע"מ 3293/23 המשרד לביטחון לאומי נ' סרסור, פסקה 92 לפסק דינו של השופט א' שטיין [נבו] (13.10.2024); בג"ץ 8371/09 דורון נ' שר הפנים, פסקה 23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן [נבו] (7.7.2010)). משכך, ממילא אין בחקיקתו המאוחרת של חוק התקשורת - שטרם היה בגדר דין מחייב במועד קבלת ההחלטה על סגירת התחנה - כדי להשפיע על תוקפה של אותה החלטה או על השאלה אם היה מקום לעגנה בחקיקה ראשית.
יתר על כן, מיד לאחר חקיקתו של חוק התקשורת הוגשו כנגד תוקפו עתירות שבמסגרתן התבקש צו ביניים שיקפיא את כניסת החוק לתוקף; ובהחלטתו מיום 19.7.2026, הורה השופט ע' גרוסקופף על מתן צו ארעי לגבי הוראות החוק שתחולתן מיום הפרסום, המעכב את כניסתן לתוקף עד למועד ההכרעה בבקשות למתן צו ביניים. לפיכך, גם היום אין בחקיקתו של חוק התקשורת כדי לשנות את המציאות העובדתית, שכן השאלה כיצד והאם ישפיע בפועל החוק על שוק התקשורת אינה ברורה די צורכה בשלב זה; וממילא ככל שבית המשפט זה יתרשם כי יש ממש בטענות העותרים בעתירות נגד חוק התקשורת, אזי שהסעד המתאים יינתן במסגרת פסק הדין בעתירות שהוגשו בהתייחס אליו.