"... החוק, שהטיל אחריות מוחלטת, בא לקיים את זכות הנפגע לפיצוי ללא הוכחת אשם, ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], שהטילה ביטוח חובה, נועדה אף היא להבטיח את הנפגע, שיהיה לו ממי לגבות את הפיצוי. המטרה איננה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו. הביטוח נדרש לא כדי להגן עליהם מפני תביעת פיצויים שלא יוכלו לעמוד בה אלא להגן על הנפגע. שלא ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה, כשהם לא יוכלו לעמוד בתביעתו. אם בגלל מחדל שלהם אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס ציבורי לשמור על כך, שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם"
הנה כי כן, התובעת רשאית לתבוע שיפוי הן מהבעלים של הרכב והן מהמחזיק שלו, שהתירו את השימוש ברכב על-אף שלא היה מבוטח (ראו גם: עא (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (5/11/13) (להלן: "עניין יעקובי")). מדובר באחריות שילוחית, המצטרפת לאחריות המשתמש, להבדיל מאחריות אישית או מעורבת (ראה : ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית, פ"ד לה (2) 383).
על התובעת, בתביעתה זו כנגד הנתבעות, להוכיח שני יסודות: האחד, כי הנתבעות הן "בעל רכב או המחזיק בו" במובן הוראות החוק הרלוונטיות. השני – גם אם הנתבעות הן בעלות הרכב או המחזיקות בו – כי התירו לנהג את השימוש במועד האירוע (ראו לדוגמא: ת"א 53094/05 קרנית נ' הרוש (26.12.06) (להלן: "עניין הרוש"; ת.א. (ת"א) קרנית נ' סבג, (22.8.07); ת.א. ת"א 63522/05 קרנית נ' לוי (30.12.07) והאסמכתאות שם).
- חוק הפיצויים אינו מגדיר מי יחשב "בעל רכב" לצורך חבות על פי החוק ולצורך זכות החזרה, משכך, יש לפנות, ראשית, למשמעות הרגילה של מושג הבעלות על פי דיני הקניין (ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 192).
בענייננו, אין חולק, כי החֶבְרָה הייתה תחילה הבעלים של הרכב. עם זאת, מהראיות שהוצגו עולה, שהחזקה ברכב וזכות השימוש הועברה בתאריך 12/3/2011 והרכב נמסר לקוֹנָה, זאת בהתאם להסכם המכר שהוצג ובהתאם לעדות נציג החֶבְרָה והקוֹנָה כאחת.
הסכם המכר קובע באופן מפורש, שעל אף מסירת הרכב, הוא נותר בבעלות החֶבְרָה, לקוֹנָה אין זכות לעשות עסקה כלשהי ברכב, ואם תפר הקוֹנָה את הוראות ההסכם ובכלל זה לא תעמוד בתשלומים, רשאית החֶבְרָה להחזיר את הרכב לחזקתה.