לט. עוד נטען, שקביעת בית משפט קמא כי מחירה של הדירה היה נמוך יחסית בשוק וכן נמוך משמעותית מדירות אחרות באזור הן קביעות שאינן מבוססות על הערכות שמאיות ובוודאי לא לגבי נכסים שנרכשו בשנת 1993. מדובר בהשערות בלתי מבוססות. לטענת המערער, הוא היה סמוך ובטוח שהנכס תקין ורק עקב אטימתו הממושכת סבל מריח רטיבות.
המערער סבר, שעל ידי עבודות שיפוץ רגילות יהפוך את הנכס לדירת חלומותיו ולא ציפה שהנכס יותקף בהצפות מכל עבר ממי גשמים שיגיע לכדי כמטר מן הרצפה.
מ. לטענת המערער, שגה בית משפט בקביעתו שהמשיבה טעתה בכריתת החוזה. בפועל גלגלה המשיבה את המטרד לפתחו של המערער. כשהתגלה תיק הנכס גילה המערער שנפל קרבן למעשי מרמה והטעייה קשים, שכן משהיה ידוע למשיבה שהנכס פגום ואינו ראוי למגורים אסור היה למשיבה להציגו כדירת מגורים מרווחת ולמכרו, ולכן מדובר בהטעיה ובמעשה רשלנות. המערער מציין, שהוא פנה לערכאות תוך שנתיים ממועד גילוי תיק הנכס (במהלך ההליך בפני המפקחת) והוכחת מעשי ההטעיה. לטעמו של המערער, גם אם יתברר שהוא טעה בכדאיות העסקה אין לפטור את המשיבה מלשאת בתוצאות האחריות.
מא. מוסיף וטוען המערער, כי אין זה נכון שהוא ידע, עובר למועד הגילוי, את מצבה של הדירה, שהרי תשריט הנכס לא הוצג ע"י מי מן הצדדים והמשיבה טענה כי התשריט אבד לה. עצם העובדה שהמערער הוא פועל בנין שעבד עם אביו בזיפות גגות אינה מכשירה אותו להיות מהנדס ביסוס קרקעות. לכן, גם אם ביקר בנכס עם אביו, לא ידע לגלות את העובדות המהותיות ולהימנע מן הנזקים שפקדו אותו.
המערער, לטעמו, אמנם הוזהר מפני תופעות רטיבות קלות, אך לא מתופעות של הצפות קשות המונעות כל שימוש בדירה וסבר, שעבודות איטום פשוטות עשויות לפתור את בעיית הרטיבות הקלה. לטענת המערער, הרי בניגוד להערכת בית משפט קמא, המחיר ששילם המערער עבור הנכס היה סביר באותן שנים, ולא נמוך כלל.
מב. עוד נטען בערעור, ששגה בית משפט קמא כשקבע, שאינו מקבל את חוות דעת המהנדס גדליה מטעם המערער, שהרי לא הוגשה חוות דעת נגדית ואין אומדן אחר. עוד נטען, שבית משפט קמא קבע ביחס לנכס קביעות עובדתיות שגויות ובלתי מבוססות, וכן טוען המערער, שבית משפט קמא קיפח אותו בכך שאמד את הנזק בסכום גלובאלי של 50,000 ₪, ולא על פי חוות דעתו של מר גדליה.
מג. כמו כן טעה בית משפט קמא, לדעת המערער, בקביעתו שמגורים בבית מוצף אינם גורמים לעוגמת נפש או פגיעות גופניות כגון אסטמה, ומכאן גם הצורך בדיור חלופי. שגה בית משפט קמא, משלא פסק למערער פיצוי בגין דמי שכירות שהמערער נושא בהן ואילו בית משפט קמא קבע כי אין משולמים דמי שכירות עבור הדירה החלופית.