עד כאן תמצית טענות המערער בערעורו.
מד. שונה עמדת המשיבה הסבורה שאין להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו ומוסיפה, שהיא ממשיכה לעמוד על טענת ההתיישנות ומתנגדת לכל הרחבת חזית שבגדרי עיקרי הטיעון, כגון הנזק הכספי, שכלל לא הוכח, ולא נעשה ניסיון להוכיחו בפני בית משפט קמא.
מה. המשיבה מדגישה, שהמערער רכש את הדירה במצבה כמות שהיא לאחר שבדק את הדירה באופן יסודי ומצא אותה כמתאימה ומבלי שתהא למשיבה אחריות לכל פגם בדירה או במבנה לרבות פגמים הנובעים מיציבות המבנה או יסודותיו, או יציבות הדירה בין בעבר ובין בעתיד, בין אם ידוע עליהם למשיבה ובין אם לאו, בין אם ניתן לגלותם בבדיקה, ובין אם לאו.
מו. מוסיפה המשיבה, שהמערער ואביו הם בעלי מקצוע בתחום השיפוצים והאיטום, ראו את הדירה באור יום, ושוחחו עם השכנים שהזהירו אותם מפני מצבה של הדירה. למרות זאת, השתתף המערער במכרז ונטל על עצמו את "כללי המשחק", כמפורט לעיל.
נטען עוד, שהמערער קיבל לידיו את כל המסמכים מתיק הנכס, לכל המאוחר בסמוך לאחר החתימה על ההסכם בתחילת 1993, אך במשך למעלה מ- 14 שנים לא בא המערער בטענה כלשהיא כלפי המשיבה. מיד לאחר קבלת החזקה החל המערער בביצוע עבודות מסיביות לתיקון ושיפור הדירה, זאת, הואיל והמערער היה ער למצבה, כך שהנזק הנטען התגלה מיד עם הכניסה לדירה.
מז. לעמדת המשיבה היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה מחמת התיישנות, בוודאי משקבע בית משפט קמא, שהמערער היה מודע לכך שרכש דירה עם בעיות איטום וחדירת מי תהום, שהרי עם הרכישה ביצע המערער, משום כך, עבודות נרחבות.
מוסיפה המשיבה, שהמערער אף לא טרח להגיש כתב תשובה כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה בכתב הגנתה, ושגה בית משפט קמא משקבע, שמועד גילוי הנזק הוא מועד מתן פסק דינה של כב' המפקחת (10.7.05), שכן הנזק התגלה בתחילת 1993 ולכל המאוחר בשנת 1997, כשכשלו העבודות שביצע המערער, ובכתב התביעה מצביע המערער על חורף 1997 כמועד בו התגלה הנזק במלוא חומרתו.
לטעמה של המשיבה צריך היה לדחות את התביעה על בסיס ההתיישנות.
מ"ח. לעניין טענת המערער בדבר העדר הסמכות העניינית טוענת המשיבה, שהמערער התייחס לטענת הביטול (סעיף 52 לכתב התביעה) כסעד נגרר, ולא כסעד עיקרי, אך גם אילו הייתה הטענה נכונה הרי לאחר שההליך נוהל במשך 8 שנים, הובאו ראיות, ונחקרו עדים, יש לדחות על הסף את טענת חוסר הסמכות העניינית, טענה הנגועה לדעת המשיבה, בחוסר תום לב.