במאי 2004 במסגרת ההליך בפני כב' המפקחת הוצגו חוות דעת שונות של מהנדסים (כולל חוות דעת של יועץ ביסוס) ולאחר שנשמעו עמדותיהם ניתן פסק דינה של כב' המפקחת ביום 10.7.05 ולפיו ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המערער לבצע עבודות חפירה כלשהן הואיל ויש בכך כדי לסכן את יסודות הבית המשותף.
סז. כתוצאה מפסק דין זה שניתן ביולי 2005 נמנע מן המערער, ובאופן קבוע, מלהמשיך בביצוע עבודות החפירה שיתכן והיה בהן כדי לשים קץ לתופעות הרטיבות וההצפות בדירתו ותביעתו של המערער לבית משפט קמא הוגשה כשנתיים לאחר מכן באפריל 2007.
סח. בית משפט קמא הציב לעצמו ובצדק את השאלה מהו מועד גילוי הנזק והוסיף, שיש לבחון את העובדות וליתן להן פרשנות מרחיבה בשים לב לכך שמדובר בעמידתו של אדם פרטי מול גוף גדול. אמנם נכון הוא שהמערער ואביו בחנו את הדירה במו עיניהם טרם רכישתה, ובנוסף היה המערער מודע להצפות שפקדו את הדירה בשנת 1997 חרף העבודות היסודיות שביצע המערער בדירה לאחר קבלת החזקה בה, ואולם, בית משפט קמא סבר, שקביעת שנת 1997 כנקודה שממנה ואילך מתחיל להימנות מרוץ ההתיישנות אין בה כדי לעשות צדק עם המערער.
סט. מציין בית משפט קמא, שהמערער לא הבין תחילה את היקף הבעיה וניסה "כקבלן איטום ושיפוצים סביר" לבצע את התיקונים באמצעים הזמינים לו. משתיקונים אלה לא הועילו פנה המערער למומחים ומהנדסים על מנת להגיע לשורש הבעיה, דבר שהצריך ביצוע עבודות חפירה עמוקות שכנגדן הוגשה על ידי דיירי הבניין בקשה למתן צו מניעה בפני כב' המפקחת.
מסקנת בית משפט קמא היתה כי רק לאחר ההליך לפני המפקחת התגלתה כל התמונה בנוגע למצב הדירה, ורק לאחר מתן פסק דינה נסתם הגולל על האפשרות לתקן את המצב באמצעים כאלה ואחרים.
ע. כותב בית משפט קמא:
"אדם סביר ואף קבלן איטום סביר לא יכול לגלות אם ישנן בעיות בקרקע שלא מצדיקות רכישת הנכס כבמקרה דנן, ממראה עיניים בלבד... לצורך בירור סוג הקרקע עליה בנויה הדירה היה צורך בביצוע עבודות קידוחים על ידי מהנדס ביסוס דבר שאינו סביר ולא מקובל לבצע במהלך ביקור רגיל על ידי מציעים רבים בנכס..." (עמ' 15 – 16 של פסק הדין).
בית משפט קמא סבר, שיש להתחיל למנות את מרוץ ההתיישנות בעניינו של המערער ממועד מתן פסק דינה של כב' המפקחת (10.7.05) ומשהוגשה התביעה כשנתיים לאחר מכן הרי ברור שלא חלה התיישנות.