"בענין טענת חוסר הסמכות מתבקשת הערה. הדיון בבית המשפט המחוזי היה דיון מלא ועניני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי היתה לגופו של ענין. גם בפנינו הובא טיעון מלא של באי הצדדים - בכתב ובעל פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות היתה מחייבת החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה היתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאבדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בענין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית משפט דן בענין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון". (ההדגשה שלנו).
כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) , 311-310 (2002) [בעניין זה נראה שלא הייתה מחלוקת בין שופטי ההרכב]:
" מעבר לנדרש יצוין: בעת האחרונה נחלשה במידת מה ההלכה שהייתה מקובלת עד עתה, ולפיה טענת היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך השיפוטי, לרבות לראשונה בערכאת ערעור, וגם אם לא הועלתה על ידי הצדדים, רשאי בית המשפט לעוררה ביוזמתו בכל שלב של הדיון (ע"א 827/86 סלמאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [4] בעמ' 26; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [34], בעמ' 819). נשמעים עתה קולות שלפיהם ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך התעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו. אומר השופט אור בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן [פורסם בנבו] [5], בעמ' 829...
גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום-לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת היעדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית.
הד לגישה המבקשת להגביל את טענת הסמכות העניינית ניתן למצוא גם בחקיקה הקיימת בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הקובע כי בית משפט שהועבר אליו עניין מפאת חוסר סמכות מקומית או עניינית "לא יעבירנו עוד" והוא – גם אם בית המשפט הנעבר איננו בעל סמכות לדון. ברע"א 3319/00 שור נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ [פורסם בנבו] [6] ניתנה פרשנות מרחיבה למושג "לא יעבירנו עוד" גם מקום שעניין הועבר מערכאה אחת לערכאה אחרת מטעמים של היעדר סמכות מקומית, ומתבקש לאחר מכן להעבירה שוב לערכאה שלישית מטעמים של היעדר סמכות עניינית. באותו מקרה נקבע כי העברה מכל טעם שהוא מונעת העברה נוספת גם מטעם אחר, שכן: