נקבע כי מסקנה זו אינה משתנה שעה שהצו בחוץ לארץ בוטל בתוך תקופת הפטנט בישראל.  נדחו טענות המערערת כי יש לבחון את הוראות החוק באופן שונה בגין האמור.  דחייה זו נשענה על פסיקת בית המשפט העליון ועל פסיקתו של בית משפט זה.

עוד נדחתה טענת המערערת כי עם תפוגתו של צו ההארכה, ובטרם פקע הפטנט הבסיסי, ניתן להחזיר הגלגל לאחור ולהשיב לחיים את הבקשה לצו הארכה.  בהתאם לטענה זו, יישום הוראות החוק צריך להוביל לביטול ההודעה מכוח סעיף 64ה(ה)(3) לחוק, אך עדיין יש להותיר על כנה את ההודעה בהתאם לסעיף 64ה(ה)(1) לחוק, וזאת עד לתום תקופת הפטנט הבסיסי.  נקבע כי לטענה זו אין עיגון בלשון החוק או בתכליתו; ועוד נקבע שפרשנות המערערת סותרת את ההסדר שקבע המחוקק, שביקש לקבל הכרעות בעניינים אלה באופן התחום בזמן, ללא המתנה עד למועד פקיעת התוקף של הפטנט הבסיסי.

כב' סגנית הרשם קבעה אפוא כי צו ההארכה לפטנט 213353 פקע ביום פקיעת פטנט הייחוס באירופה, ונדחתה הטענה כי יש להותיר על כנה את ההודעה לפי סעיף 64ה(ה)(1) לחוק.

14. מכאן הערעור.

הערעור וטענות הצדדים

15. המערערת הגישה את ערעורה, המדינה השיבה, וגם התאחדות התעשיינים מסרה את עמדתה - לאחר שהצטרפה להליך - ולפיה דין הערעור דחייה. טענות הצדדים הן רבות ומסועפות.  אתייחס לחלקן גם בשלב הדיון וההכרעה.  בשאר לא מצאתי צידוק לסטות מהתוצאה אליה הגעתי.

תמצית טענות המערערת

16. המערערת מצביעה על ההשלכות הנובעות מגישתה הפרשנית של כב' סגנית הרשם. לפי גישה זו, משבוטל פטנט הייחוס או משבוטל הצו להארכת פטנט הייחוס, לאחר שהתקיים תנאי שתי המדינות, אין עוד אפשרות לקבל צו להארכת תוקף פטנט בארץ.  תוצאה זו תעמוד על כנה גם אם בהמשך הדרך יתמלא בכל זאת תנאי שתי המדינות בשל צווים אחרים שיינתנו, או בשל שינויים שיחולו במפת ההגנה על פטנט הייחוס בחוץ לארץ.  תוצאה זו לא יכולה לעמוד שעה שהפטנט הישראלי זוכה עדיין להגנה, במהלך תקופה חיי הפטנט הבסיסי.
17. ההסדר שנקבע בחקיקה בא לפצות את בעלות הפטנט בתחום הפרמצבטיקה. אלה נפגעות שעה שהן לא יכולות לנצל את רישום הפטנט לטובתן לאור הצורך לקבל רישוי שיווק.  עניין זה לוקח זמן, ולכן נוצר המנגנון המאפשר להאריך את תקופת ההגנה הניתנת.  עוד בא החוק למנוע מצב שבו ניתן לשווק את התרופה במדינות הייחוס מחוץ לארץ, ולא כך בישראל.  המחוקק ביקש לאפשר לבעלות הפטנט לעמוד בתנאי שתי המדינות, כדי להאריך את ההגנה, וזאת עד לתום תקופת הפטנט בישראל.  גישת כב' סגנית הרשם מסכלת תכלית בסיסית זו.

במרבית המקרים, כאשר מוגשת בקשה לצו הארכה בישראל, טרם ניתן צו הארכה בארצות הברית וגם לא באירופה, ולכן הבחינה בארץ מפוצלת לשני חלקים, זאת בהתאם לסעיף 64ה(ה) לחוק.  זה מאפשר לפתוח בתהליך לאחר שניתן היתר שיווק מחוץ לישראל במדינות הרלוונטיות, ואז מפורסמת כוונה לתת צו בהתאם לסעיף 64ה(ה)(1). ובהמשך לאחר מתן צווי ההארכה בחו"ל מפורסמת הודעה נוספת, בהתאם לסעיף 64ה(ה)(3); ולאחר מכן ניתן צו ההארכה בארץ, שנכנס לתוקפו לאחר תום תקופת הפטנט הבסיסי כאן.

18.      המערערת מסכימה כי במוקד המחלוקת שבין הצדדים עומד סעיף 64י(3) לחוק הפטנטים.  זה מורה שאם מתקיים אירוע מפקיע בחוץ לארץ, הדבר ישפיע על הצעדים שנעשו במישור המקומי.  הוא קובע כי צווי הארכה או הודעה על כוונה לתת צווי הארכה לפי סעיף 64ה(ג) או סעיף 64ה(ה)(3) לחוק יפוגו.  ועדיין אין הוא מורה שיפוג תוקפה של ההכרזה הראשונית לפי סעיף 64ה(ה)(1). מכאן שההצהרה הראשונית על כוונה לנקוט בפרוצדורה למתן אורכה ממשיכה לעמוד בעינה.

מכאן שכל עוד תקופת הפטנט הבסיסי עומדת בעינה, לא נס ליחה של ההודעה לפי סעיף 64ה(ה)(1). ההוראה לגבי פקיעת צו ההארכה בישראל לא יכולה להיות רלוונטית, שכן זה עדיין לא נכנס כלל לתוקף.  ומשכך הוא גם לא יכול לפקוע.  צו שנכנס לתוקף לאחר תקופת הפטנט הבסיסי אכן יפקע.  ועד לתקופה זו ממשיכה לחול ההודעה, והיא מאפשרת לבעלת הפטנט לפעול כדי לעמוד בתנאי שתי המדינות בתקופת הביניים, ולקבל צווי הארכה חדשים, בהתאם להתפתחויות.