ראוי להזכיר כי בתכתובת הווצאפ בה נדונה השתלשלות הדברים שהובילה לדברים שאמר הנתבע אומרת התובעת "אני ילדה גדולה. אני שאלתי את השאלות כשדי הבנתי מה התשובות שאני הולכת לשמוע. זה כן הפתיע אותי באופן כללי כי זו לא התחושה שנתת לי לאורך כל התקופה אבל כששאלתי כבר הייתי בטוחה בסגנון התשובה. אז אתה לא אשם בכלום. שאלתי שאלה וקיבלתי תשובה. תסתכל על זה ככה".
- ממשיך וקובע בית הדין, כי "אף אם נניח, כפי שעולה מהאמור לעיל כי התובעת תרמה לכך שהשיחה מיום 7.4.21 ו/או השיחות המאוחרות יותר התפתחו כפי שהתפתחו, בעצם הבחירה שלה לשאול שאלות שראוי להימנע מהן, אין בכך כדי לאיין את אחריותו של הנתבע אשר בשל יחסי הכפיפות הקיימים בין הצדדים ניתן היה לצפות כי יימנע מכל שיחה מהסוג האמור, גם אם אינה ביוזמתו, בפרט כאשר הוא יודע שהתובעת מצויה במעמד מוחלש, כמועמדת לפיטורים, מעמד אשר עלול להוביל אותה למחשבה כי עליה להשתמש במיניותה על מנת להגן על מקום עבודתה".
- לאור כל האמור, קובע בית הדין כי "מקובלת עלינו קביעת המבררת לפיה דפוס התנהגות של הכפפת עובד לשיח בעל אופי מיני מובהק (שיתוף בהתנסויות, שאלות בענייני מין) כחלק ובמסגרת של יחסי עבודה היא בכל מקרה התנהגות שיש בה כדי ליצור סביבת עבודה לא ראויה, שעלולה אף לעלות כדי הטרדה מינית סביבתית, אף מקובלת עלינו ההערה כי אין לייחס משקל מכריע לנסיונה של פלונית 'להקליל' את הסיטואציה בתכתובת הווצאפ, מאוחרת בין הצדדים, כאשר שאיפתה הייתה לשמור על מקום עבודה בין באמצעות שיתוף פעולה ואף עידוד שיח מיני ובין בהתייחסות מבטלת לחומרת המעשה (ומנגד תוך איום מרומז כי בידיה הקלטה של השיחה).".
- על רקע כל האמור, בהינתן ש"התקופה בה חוותה התובעת הטרדה מינית היתה קצרה יחסית, היא התחילה בשיחה מיום 7.4.21 והסתיימה ביום 19.4.21 לאחר שהתובעת הודיעה לנתבע כי בידיה הקלטה של דברים שאמר לה, דהיינו נמשכה כשבועיים" (עמ' 14 ש' 27), בשים לב לכך כי "מדובר היה בהטרדה מינית מילולית בלבד, וכי במועדים הרלוונטיים לתביעה התובעת היתה בת 33 והנתבע בן 46", ולבסוף לאור כך שבית הדין התרשם כי פלונית פעלה "בשקידה על מנת לדובב את הנתבע לדבר איתה בגילוי לב ובפתיחות, הרבתה לשאול אותו שאלות אישיות שלא לצורך, הן לעניין העדפותיו המיניות והן לעניין רגשותיו כלפיה" הרי שיש "קושי לייחס משקל מכריע לטענותיה בדבר הפגיעה הקשה שחוותה כאשר הנתבע השיב בגילוי לב לשאלותיה".
- לאור כל זאת, קבע בית הדין כי בנסיבות יש לחייב את המנהל לפצות את פלונית בגין מעשה ההטרדה המינית בנסיבות שפורטו לעיל בסך של 50,000 ₪.
- אשר לטענת ההתנכלות, קובע בית הדין כי "בנסיבות שהתבררו אין להוציא מכלל אפשרות את טענת התובעת כי אילו הייתה פועלת למימוש המשיכה המינית של הנתבע אליה, הוא לא היה פועל לסיום העסקתה כפי שעשה", וכמו כן "אין להוציא מכלל אפשרות כי העובדה שהתובעת הודיעה כי היא אוחזת בידה הקלטה שבה וידוי של הנתבע אודות נטיותיו המיניות/משיכתו אליה, תרמה לכך שהנתבע החליט שתקופת הנסיון של התובעת לא צלחה, וביקש לחדש את המהלך לסיום העסקתה ופעל לקיצוץ סמכויותיה. עירוב שיקולים עניינים עם שיקולים שאינם ענייניים מצדיק שימוש במודל ההכתמה".
- לנוכח כל האמור, אך אף בשים לב לכך שתקופת ההתנכלות הנטענת נמשכה כשבועיים וחצי בלבד, שכן בסמוך לאחר הגשת התלונה ניתנו הנחיות בדבר הרחקתו של המנהל מפלונית, תוך שפלונית מקבלת גיבוי מלא מהנהלת החברה, ובהמשך לכך המנהל התפטר, קובע בית הדין כי על המנהל לפצותה בסך של 50,000 ₪.
- אשר לטענות פלונית כי היא זכאית לפיצוי בגין התעמרות - קובע בית הדין כי טענות אלה אינן מצויות בסמכותו העניינית, אך "למעלה מן הצריך כפי שפירטנו לעיל נבהיר כי גם לגופו של עניין לא מצאנו ממש בטענות התובעת לפיהן למן ראשית עבודתה היא סבלה מהתעמרות (זאת בנפרד מטענת ההתנכלות שבה דנו בנפרד).".
דיון והכרעה
- כאמור בפתח פסק דין זה, כל אחד מהצדדים הגיש ערעור על פסק הדין. המנהל טוען בערעורו כי יש לבטל את הקביעות שבפסק הדין לפיהן הטריד את פלונית והתנכל לה. פלונית, מנגד, טוענת בערעורה כי שגה בית הדין האזורי בכך שלא מינה מומחה רפואי לצורך אומדן הנזק הנפשי שנגרם לה כתוצאה מהטרדתה על ידי המנהל. עוד טוענת פלונית כי "הליך ההוכחות ומתן פסק הדין נעשו בניגוד לדין ללא נציג עובדים ורק עם נציג המעסיקים", וכי הוכיחה בראיות ובעדים כי הוטרדה וחוותה התנכלות קשה מספר רב של פעמים וכי מה שאירע הלכה למעשה הוא כי "המשיב אדם חובש כיפה נשוי אב לילדים, מגיע מסביבה תרבותית בה לא נהוג לדבר על מיניות בכלל ועל הומוסקסואליות בפרט... מצא קורבן לשיח המיני המפעפע בתוכו ומבקש לצאת דווקא עם עובדת הכפופה לו זהו שיח מיני שכפה עליה בכח מרותו... לצורך סיפוקו המיני" (סעיף 29 לערעור). ולבסוף, טוענת פלונית כי עלה בידה להוכיח התעמרות, והיה מקום לפסוק לה סעד בגין כך.
- נפתח בהצגת המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית להכרעה בטענות הצדדים, וזאת בטרם נפנה לדון ולהכריע בהן.