ברע"א 6176/21 ישראל לוי נ' מיכאל קליין (פורסם בנבו 14.9.21) נקבע:
"הלכה היא כי אף אם פטרו הצדדים את הבוררים מניהול הבוררות בהתאם לכללי הפרוצדורה, הם אינם רשאים להחריג את הבוררות מכללי הצדק הטבעי (ראו: רע"א 8692/14 יצחקוב נ' גילקרוב, פסקה 14 (8.3.2015); רע"א 1531/14 אבו דעוף נ' אבו דעוף, פסקה 15 (14.7.2014)). משכך, דין הבוררות היה להתבטל בהתאם לסעיף 24(4) לחוק הבוררות מחמת הפגיעה באפשרותו של המשיב להעלות את טענותיו ולהביא את ראיותיו."
ובת"ב (אזורי חי') 57801-02-19 הפועל בני מוסמוס - בורהאן מחאג'נה (פורסם בנבו 10.2.20) נקבע כך:
"36. הלכה היא כי בית המשפט אינו שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות כאשר העילות להתערבותו מתאפיינות בבדיקת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות ולא בחינה מהותית של תוצאותיו. כן נקבע כי בית המשפט יפרש את עילות הביטול הקבועות בס' 24 לחוק באופן מצומצם ודווקני זאת במטרה ליתן תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו. בעניין גמליאלי[1] נקבע: "התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק אינה נמנית עם עילות הביטול. על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות, כפי המקרה הנדון. בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן בעיקרו בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות, היינו קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מעבר לעילות הביקורת הצרות מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות (616ז - 617ג)".
- חרף העובדה שהמבקשים לא תמכו טענותיהם בתגובה או בתצהיר, הרי שבתום הדיון התגבש הרושם כי אין מחלוקת מהותית באשר לאופן ניהולו של הליך הבוררות בפועל. אין מחלוקת למשל, כי המשיב ביקש להעיד עדים בישיבה הראשונה, כאשר לטענתו, לא ניתן היה להעיד את העדים במקום, בשל השעה המאוחרת (לקראת חצות לילה). לעניין זה טענו המבקשים בדיון, כי בית הדין אפשר למשיב להעיד עדים בטלפון. אין גם חולק, כי המשיב ביקש לטעון פסלות לגבי המותב, אך לא התאפשר לו בטרם תישמענה טענות לגופו של עניין. אין גם מחלוקת, כי בין פסק הדין הראשון לשני לא התקיים דיון נוסף בנוכחות המשיב.
- עוד מצאתי מקום להעיר, כי הבקשה דנן עוסקת בשלושת פסקי הדין שהובאו לדיון לפניי. לטענת המבקשים, קיים פסק דין נוסף שניתן עוד בטרם החל האירוח ובו נקבע על ידי בית הדין, כי הסכם האירוח שריר וקיים ובעקבות פסק דין זה בפועל החל האירוח.
התביעה שלפניי אינה עוסקת בפסק דין זה ואף פסק הדין אינו עוסק בפסק דין זה ככל שניתן. ממילא, אם נקבע בפסק דין קודם שההסכם שריר וקיים, הרי שנראה, כי המחלוקת שעליה נסובה הבוררות נוגעת למחלוקת הכספית ולא לשאלת תקפותו של ההסכם.
- לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לביטול פסקי הדין של הבורר להתקבל וממילא, דין הבקשות לאישור פסק הבורר נדחית.
סבורתני, כי המשיב הרים את הנטל להוכיח, כי בניהול הליך הבוררות היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעיים וכי נשללה ממנו זכות הטיעון.
- ראש וראשית, מקובלת עליי טענת המשיב, כי היה על בית הדין לשמוע בראש ובראשונה את טענת הפסלות, בטרם יידרש בית הדין לטענות הצדדים.
הכלל הקבוע בהוראות סעיף 77 א (ב) לחוק בתי המשפט [נ"מ], תשמ"ד-1984, לפיו בית המשפט יכריע בטענת פסלות לפני שייתן כל החלטה אחרת, הוא כלל הנובע מכללי הצד הטבעי וגם אם אינו כתוב, הרי שהוא מובן מאליו ובוודאי יש להחילו גם על הליכים המתנהלים בבוררות.