- על מסגרת הדיון והיקף הביקורת השיפוטית בענייננו
כאמור, בעתירה המונחת לפני מלינים העותרים על החלטת מוסדות התכנון להפוך את שכונת גבעת חולון לשטח ציבורי פתוח, וזאת חלף מציאת פתרון תכנוני אחר. כפי שיובהר להלן, על אף שהעותרים טוענים בעתירתם כי החלטות מוסדות התכנון בעניינם התקבלו תוך התעלמות מטענותיהם, הרי שהלכה למעשה כל הטענות המועלות בעתירה נבחנו לפני ולפנים על ידי הועדה המחוזית ונדחו בהחלטה מפורטת ומבוססת, ובהמשך גם על ידי המועצה הארצית, שהיא המוסד התכנוני העליון במדינה.
העותרים טוענים, כי החלטות מוסדות התכנון לאשר את התכנית נגועות ב"פגמים חמורים" ו"בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורשם של דברים". כפי שיובהר להלן, לא מצאתי ממש בטענות העותרים ולטעמי החלטות מוסדות התכנון לאשר את התכנית בדין יסודן, ובוודאי שלא ניתן לומר כי הן חורגת ממתחם הסבירות.
אולם, בטרם אפרט את עמדתי אזכיר מושכלות יסוד, הנוגעות להיקף ההתערבות של בית משפט זה בהחלטות מוסד תכנוני;
כידוע, התפקיד והסמכות לעסוק בתכנון מסורים לרשויות התכנון, אשר בידיהן הכלים והידע המקצועי. בית המשפט העליון חזר ופסק, כי בית המשפט לא נועד לשמש כמוסד תכנון או כמוסד תכנון-על, העומד מעל רשויות התכנון המוסמכות (ראו, בין רבים: בג"ץ 6572/13 יעקב ברקאי נ' שר הפנים (2014); עע"מ 6937/11 הוועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון נ' רחל שטרית (2013); בג"צ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (2011); עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (2010); עע"מ 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע.) 2000 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אילת (2010); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (2006); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004)).
אכן, "בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות" (עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות (2005)). התערבותו של בית המשפט בפעילותם של מוסדות התכנון מוגבלת למקרים בהם התקיימו עילות מובהקות כדוגמת חריגה מסמכות, חוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (שם; וכן ראו עע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, פסקה 30 (2009, להלן: עניין ביקל)).