לעמדה זו הייתה שותפה באותו עניין גם חברתי השופטת ברק-ארז, אשר הוסיפה את הדברים הבאים:
"אם כן, משרה שלה נתונות סמכויות אכיפה וחקירה לא יכולה להיות, מעצם הגדרתה, משרת אמון, שהמדד למינוי אליה ולפיטורין ממנה הוא 'אמון אישי'. זוהי משרה שמילויה משקף נאמנות לציבור. [...] אכן, מטבע הדברים צריך שישרור אמון בין הממשלה לבין כל עובד ציבור שכפוף לה. אולם אין מדובר באמון אישי, כי אם באמון מקצועי המבוסס על תפקוד והישגים. אין לשלול מצב של אובדן אמון, אלא שזה צריך להיות מנומק ומבוסס על מעשים ועובדות, ולא על העדפה אישית" [הדגשה הוספה - י"ע] (שם, בפסקה 16 לפסק דינה).
[להשלמת התמונה יוער במאמר מוסגר כי בעניין ראש השב"כ נמנע חברי המשנה לנשיא סולברג מלחוות דעתו ביחס לפרשנותה של עילת משבר האמון. זאת, באשר לגישתו ההכרעה בסוגיה זו לא הייתה נדרשת נוכח ההתפתחויות שחלו במהלך ההתדיינות.]
- לטעמי, גישה זו - המבכרת את הממד האובייקטיבי - מתבקשת אף בענייננו, בעת בחינת טענות המופנות כלפי נושא משרה מסוגה של הממונה על התחרות. בהקשר זה יש להפנות פעם נוספת להחלטה 345, שם נקבע כי לא מדובר במשרה שביצוע מדיניות השר או הממשלה הוא מאפיין דומיננטי בה; וכי נדרשת מנושא המשרה "מידה רבה של עצמאות ואי-תלות מקצועית". זאת ועוד, העובדה כי הממשלה קבעה בהחלטה 4062 ששר המבקש להפסיק כהונתו של נושא משרה בכיר מהסוג שבפנינו נדרש לפנות תחילה לוועדה חיצונית המורכבת מנציגים מקצועיים, מלמדת אף היא על הצורך בבחינה אובייקטיבית של בקשת השר על בסיס ראיות אובייקטיביות (וראו לעניין זה את דבריו של השופט כבוב שצוטטו לעיל). יש בכל המאפיינים האלה כדי לחזק את המסקנה כי יש לבחון בזהירות מיוחדת טענות בדבר משבר אמון, וכי אין לקבל טענה כאמור מקום שבו היא נסמכת על אובדן אמון אישי-סובייקטיבי. תחת זאת, יש לוודא כי זו נתמכת בטעמים אובייקטיביים-מקצועיים בעלי משקל, בעלי אחיזה במציאות, המלמדים כי מדובר במשבר אמון מקצועי ולא אישי.
- יתרה מכך, הסתמכות על תחושות סובייקטיביות של שר לבחינת בקשתו להפסיק כהונה של נושא משרה מעוררת מטבעה קושי מעשי רב. כך, מטבע הדברים, קיים קושי לבחון כליות ולב, והדברים נכונים אף ביחס לוועדת המינויים. על כן, העמדה כי משבר האמון הוא סובייקטיבי בעיקרו מוקשית בעיניי ומעלה תהיות רבות באשר לאופן שבו יש לבחון ולמדוד את אותו האמון האישי. לכך יש להוסיף, כעמדת השופט כבוב בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, כי אילו הייתה העילה מבוססת על תחושה סובייקטיבית, לא היו לוועדה כלים כלשהם לקבוע אם העילה מתקיימת, אם לאו. במילים אחרות, תחת גישה זו נשמט ההיגיון הפנימי שבעצם הדרישה לקבלת המלצתה של הוועדה.
לא זו אף זו, גם מבחינה מהותית מתעורר קושי בגישה הרואה במשבר אמון כעילה בעלת ממד סובייקטיבי, מכיוון שהיא פותחת פתח לניצול לרעה של המונח "אמון" ככסות לשיקולים זרים. נושא משרה אשר יחשוש כי ככל שלא יפעל בהתאם למדיניות הדרג המיניסטריאלי, תבוקש הפסקת כהונתו בטענה למשבר אמון אישי, יתאים עצמו למדיניות - וכפועל יוצא מכך, נושאי משרה בעלי סמכויות אכיפה ורגולציה יהפכו למשרות אמון של הגורמים המיניסטריאליים, בניגוד גמור לדרישות העצמאות ואי-התלות של תפקידם. זאת, בניגוד לשיטת המשטר שלנו, שבמסגרתה חבים שומרי הסף את אמונם לציבור, וראו לעניין זה - בשינויים המתחייבים - את שכתבתי בעניין ראש השב"כ: