אם כן, לפי הערכת גורמי הצבא, נכון ליום 10.5.2026, מדובר היה על כ-73,664 חייבי גיוס חרדים שלא הסדירו את מעמדם, כאשר לפי הערכה מצמצמת עד מאוד ביחס למצב בפועל (שכן מספר המשתמטים שאינם חרדים אינו מתייחס למצב הנוכחי, אלא לסך המשתמטים שאינם חרדים "לאורך עשרות שנות קיומה של המדינה", ומספר החרדים המוגדרים כמשתמטים צפוי לגדול מאוד בעתיד הקרוב), מדובר על כ-80% מסך המשתמטים.
- נתונים אלו הובאו אך על מנת להאיר את הנתונים הבאים, בדבר היקף המעצרים, באורם הנכון. אם כן, לפי האמור בהודעת העדכון האמורה, החל מיום 16.1.2026 ועד ליום 11.6.2026, נעצרו 165 חבי גיוס שהוכרזו כעריקים או כמשתמטים כתוצאה מפעולות מעצר יזומות של המשטרה הצבאית; מתוכם, 16 נמנים עם בני הציבור החרדי (כלומר, פחות מ-10%). כמו כן, בפרק זמן זה, עוכבו 81 עריקים ומשתמטים על-ידי משטרת ישראל בעת מפגש אקראי, והועברו להמשך מעצר במשטרה הצבאית; והועברו 17 עריקים ומשתמטים ממשמורת שב"ס למשמורת המשטרה הצבאית, על רקע מעורבותם בהפרת סדר (לגבי שני הנתונים האחרונים לא צוין במפורש כי מדובר על עריקים ומשתמטים בני הציבור החרדי, אך דומני כי ההקשר מלמד על כך). כמו כן, מתוך 333 מלש"בים שהוכרזו כמשתמטים ונעצרו במעברי הגבול בין יום 1.1.2025 ליום 10.5.2026,105 נמנים על בני הציבור החרדי (כלומר, פחות מ-30%).
- מדובר אפוא, בסך הכל, בכל פרק הזמן האמור, על 219 חבי גיוס בני הציבור החרדי שנעצרו - ולא מן הנמנע כי הללו "שוחררו ימים ספורים לאחר מעצרם, בתרועה רמה" (בג"ץ 5819/24, פסקה 52) - כך שעסקינן ב-0.3% בלבד מסך חייבי הגיוס החרדים שהוכרזו כמשתמטים או שיצא בעניינם צו 12 (על מנת לסבר את האוזן, השיעור המקביל אצל האוכלוסיה הלא חרדית גבוה כמעט פי 7, וזאת כאשר ספירת המשתמטים לגבי אוכלוסיה זו היא כאמור מאז קום המדינה, כך שלמעשה הפער ביחס לתקופה הרלבנטית - גבוה לאין שיעור).
- נמצאנו למדים, כי בשורה התחתונה, היקף המעצרים - הן במספרים מוחלטים, הן כשיעור מסך המשתמטים בני הציבור החרדי, הן ביחס לאוכלוסייה הכללית - נמוך ביותר; שמא אף זניח. חרף יחסי הציבור להם זכו המעצרים, ועל אף אמירותיהם הנחרצות של מחוללי החוק, הנתונים מלמדים כי הלכה למעשה - המצב בפועל שונה בתכלית. אם כן, בהתחשב באמור לעיל, מתקשה אני לראות כיצד אותו שיעור נמוך ביותר של הליכי אכיפה, אכן מקים 'צורך חברתי לוחץ', כזה שעשוי להצדיק, ולוּ לכאורה ובאופן ראשוני, פגיעה מן הסוג שבו עסקינן. ודוק: ניתן לטעון, הגם שדומני כי לא נעשה כן, כי אף אם היקפם האמיתי של הליכי האכיפה אינו גבוה, עצם החשש מפני קיומם הוא שמקים את אותו צורך חברתי דוחק, שכן יש בו כדי 'לאיים', למצער במישור ההצהרתי, על ההכרה בחשיבות לימוד התורה. האם ניתן לקבל גישה זו, אף אם אינה נתמכת, ולוּ באופן בסיסי, בתשתית עובדתית? מסופקני. על כל פנים, בהינתן הכרעתי במישור תוכן התכלית, כמפורט לעיל, איני רואה צורך להרחיב על כך.
- טרם סיום הדיון בשאלת התכלית הראויה, אציין כי הן בהתייחסות מטעם מזכיר הממשלה, הן בבקשת ההצטרפות מטעם עמותת 'אמת ליעקב בישראל', נטען כי התיקון נדרש על מנת למנוע "ירידה בהיקף המתגייסים החרדים לצה"ל". טענות דומות עלו גם במסגרת הליך החקיקה, במהלך הדיונים בוועדת החוץ והביטחון. כשלעצמי, סבורני כי אם ניתן היה לבסס כי זו אכן תכלית התיקון (חרף לשונו המפורשת של סעיף המטרה, כמפורט לעיל), וכי ניכרת ירידה של ממש בהיקף המתגייסים החרדים בעקבות מדיניות האכיפה הקיימת, הרי שעל רקע המצב הביטחוני והצורך הדוחק בהגדלת סד"כ החיילים בצה"ל, כמו גם הרצון שלא לפגוע בתהליכי ההשתלבות, יתכן כי מדובר היה בתכלית ראויה (מובן כי אין בכך כדי להשמיע דבר, לכאן או לכאן, באשר למבחני המידתיות).
- דא עקא, שטענה זו לא בוססה כדבעי, ולמעשה - לא נתמכה בתשתית עובדתית ובנתונים כלשהם. איני מפחית מחשיבות דבריהם של העוסקים במלאכת שילובם של בני הציבור החרדי בצה"ל מתוך החברה החרדית עצמה, אך אמירות כלליות, שאינן מגובות בנתונים - אינן מספיקות כדי להתגבר על עמדת הרשות המקצועית האמונה על הגיוס, קרי, צה"ל, שעמדתו היא כי מדובר בכלי אכיפה אפקטיביים ונדרשים. דומני, כי כלל הדיון האמור ממחיש, פעם נוספת, את החשיבות היתרה הנודעת לתמיכת טענות המתבססות על הנחות עובדתיות בתשתית עובדתית-אמפירית, לצורך קיום דיון משפטי הולם; כך בכלל, ובפרט במשפט הציבורי והחוקתי, אשר ההתדיינות בו לוקה לא פעם בהיבט זה (ראו למשל: נטע ברק-קורן "כלים אמפיריים במשפט החוקתי" משפטים על אתר יט 1 (2024); דפנה ברק-ארז "משפט ציבורי ונתונים אמפיריים: בימים ההם ובזמן הזה" משפטים על אתר יט 40 (2024); בג"ץ 8298/22 הסנגוריה הציבורית נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 89 [נבו] (31.8.2025)).
- סיכום ביניים: תכליתו הקונקרטית של התיקון, כפי שעולה מלשונו המפורשת, היא "הקפאת מעצרם של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם". תכלית זו, מעוררת קושי ניכר, ואינה עומדת במבחן התכלית הראויה. לפיכך, למצער לפי 'מסלול' התכלית הקונקרטית, ניתן לעצור את הניתוח כבר בשלב זה, ולקבוע כי התיקון אינו חוקתי, משאינו עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה.
האם לפי 'מסלול' התכלית המופשטת, מתקבלת תוצאה שונה? כפי שאראה להלן, אפילו הייתי מנתח את התיקון לפי תכליתו המופשטת בלבד - קרי, "הכרה בחשיבות לימוד התורה" - ולכן קובע כי עסקינן בתכלית ראויה בנסיבות העניין, הרי שעדיין, התיקון דנן אינו צולח את מבחני המידתיות. אעבור לדון בכך.