אכן, כפי שנקבע, הקפאת כניסתה של הוראת חוק לתוקף, באמצעות צו ביניים - הריהי חריג שבחריגים, ונדרש לנקוט לגביה ריסון מוגבר. ככלל, אף מוטב כי תיעשה על-ידי מותב מתאים, ולאחר שהונחו לפני בית המשפט טענות הצדדים, למצער לגבי צו הביניים. בענייננו, צו הביניים ניתן על-ידי ההרכב המורחב כולו, לאחר דיון העל-פה, ושקילת טענות הצדדים. מבחינה הליכית, דומני כי צעדנו בהיבט זה ב'דרך המלך'. מבחינה מהותית, אי-החוקתיות של החוק היתה כה בולטת על פני הדברים, ששיקולי סיכויי העתירה הטו את הכף באופן ברור לטובת מתן צו הביניים (השוו לעניין חוף עזה, עמוד 750: "הטענות החוקתיות שהוצגו לפנינו היו רבות ומורכבות. אכן, אף הניתוח החוקתי שנדרש להן במסגרת פסק-הדין אינו פשוט כלל. במצב זה לא ראינו הצדקה להתערב בתוקפה של חקיקת הכנסת טרם ליבון הסוגיות לגופן"); זאת, כמובן, לצד הפגיעה הניכרת בזכויות חוקתיות, המשפיעה על שיקולי מאזן הנוחות.
- שנית, מפאת חשיבות הדברים, אבקש לשוב ולהדגיש, כי מטרתם של המעצרים ושל הליכי האכיפה אינה, לא היתה, ואסור שתהיה - 'למלא את בתי הסוהר במשתמטים'. בהתייחסות שהגיש במסגרת ההליך דנן, ציין מזכיר הממשלה כי "מדינת ישראל זקוקה למתגייסים חרדים ולא לעצורים חרדים". דומני, כי על כך - מסכימים כולם. אם כך, מהו הגיונם של הליכי האכיפה? נדרשתי לכך בבג"ץ 5819/24:
ב"כ משיבי המדינה הדגישה בדיון על-פה, חזור והדגש, כי מטרת הצבא היא להביא לגיוס של בני הציבור החרדי; כדבריה: 'הצבא צריך חיילים והוא לא צריך עצורים ואסורים במתקני הכליאה' [...]. כדבריה, אכן כן. אף אם בסופם של הליכי האכיפה תיתכן ענישה פלילית, הענישה אינה - ואסור שתהיה - תכלית כשלעצמה; היא אך אמצעי לשם השגת התכלית הראויה, הנחוצה כל כך, של הגדלת היקף המתגייסים מקרב בני הציבור החרדי, וצמצום אי-השוויון.
ומהו הגיונם של דברים? מקום שבו מושאי המשפט רואים אותו, כמימרתו הידועה של H.L.A Hart, מנקודת המבט הפנימית - דהיינו, מתוך הזדהות מסוימת ונכונות בסיסית לפעול בהתאם לכלליו - די לנו, במרבית המקרים, בכללים שעניינם בהכוונת התנהגות [...]. ואולם, בהקשרים מסוימים, שבהם נודעת לדבר חשיבות מיוחדת, ושבהם המדינה, לתפיסתה, אינה יכולה להרשות לעצמה שהנורמות שקבעה לא יקוימו - אין מנוס מכפיית אותן נורמות, באמצעות סנקציות אפקטיביות, גם על מי שתופס אותן נורמות מנקודת המבט החיצונית בלבד, ואינו מקבל אותן כתקֵפות לשם הכוונת התנהגותו. כך למשל, המדינה אינה מותירה לאזרחיה שיקול דעת באשר לשאלה אם לציית לנורמות ההתנהגות שקובע הדין הפלילי, וכופה את הציות להן באמצעים עונשיים. זאת, בראש ובראשונה, לא לשם ענישה כתכלית כשלעצמה, אלא במטרה להבטיח כי אנשים יקיימו מלכתחילה את נורמות ההתנהגות שמתווה הדין הפלילי. אם כן, מטרתו העיקרית - ולמצער הראשונית - של הדין הפלילי, ושל האכיפה המתבצעת מכוחו, אינה 'למלא את בתי הסוהר באסירים', ולא 'למלא את כיסיה של המדינה בקנסות', כי אם לגרום לאזרחי המדינה להימנע מהתנהגויות מסוימות, שבגינן הם עשויים להיענש [...]. בדומה לכך, בנדון דידן, תכליתם של צעדי האכיפה בכלל, ושל הענישה לפי חוק השיפוט הצבאי בפרט, אינה 'ענישה לשם ענישה', או 'מילוי בתי הסוהר הצבאיים במשתמטים'; אלא הצורך לכפות את הגיוס מלכתחילה, גם על אלה שאינם מעוניינים בכך" (שם, פסקאות 46-45).