"כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג): על ערכי התורה
- עם חתימתו של תת-פרק נוסף - עגום כקודמיו - בעלילותיה של סוגיית גיוס בני הציבור החרדי, ודווקא "מתוך הכרה בערך לימוד התורה" ובערכיה של התורה (ראו: ירושלמי, ברכות ב, א) - לא אוכל להימנע ממה שכבר כמעט הופך לחלק קבוע מן הריטואל: ניסיון להשמיע, לאוזני כל מי שנכון לשמוע, כי לא זו דרכה של תורה; הרחק מכך (ראו, למשל: דברי השופטים א' רובינשטיין ו-נ' הנדל בבג"ץ 6298/07, וכן דברַי-שלי בבג"ץ 5819/24, פסקאות 73-70). אכן, כבר הורונו חכמים כי "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (בבלי, יבמות סה, ב), כאשר נראה כי דברים אלה אינם נופלים על אוזניים כרויות, קשה ככל שיהיה מצבם של יוצאי הצבא; אך דווקא מתוך התפיסה שחוקי ומשפטי התורה "בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות" (פירוש רמב"ן על התורה, דברים ד, ח), ובהתחשב בעלבונם עקב השימוש שנעשה בהם - איני יכול אחרת (ראו: משנה, אבות ד, ה; בבלי, ברכות יט, ב; בבלי, יומא פו, א). דברים אלה חשובים, בפרט, על רקע התמונה השגויה שהיה מי שביקש להציג לפנינו, כאילו עמדת התורה וגדוליה בנושא ברורה, ושוללת את ההתגייסות לצבא ולמלחמה (באשר לכך ראו: בבלי, עירובין יג, ב). כפי שיפורט להלן, הדברים - שונים בתכלית; 'ניתי ספר ונחזי' ( - נביא ספר וניווכח).
- כאמור, אך לפני זמן לא רב עסקתי בחובת הגיוס לצבא ולמלחמה, על-פי מקורות ההלכה, וכך עשו גם לפנַי. כלומר, היסודות - כבר הונחו ונסקרו; לפיכך, אחזור עליהם בקיצור בלבד (והחפץ בהרחבה יוכל למצוא מבוקשו, בין היתר, בדיונים שנזכרו לעיל). ראשונה מהדהדת זעקתו הברורה של גדול מנהיגי העם היהודי, משה רבינו, בתשובה שהשיב לשבטים שביקשו להסתפק בנחלה המצויה מעבר לירדן: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו). בהמשך לכך, לימדונו חז"ל כי ל"מלחמת מצוה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, סוטה ח, ז), כאשר 'מלחמת מצווה' היא "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (משנה תורה, מלכים ומלחמות, פרק ה, הלכה א; בעניין זה ראו עוד: בג"ץ 2280/24 גישה מרכז לשמירה על הזכות לנוע נ' ממשלת ישראל, פסקה 13 לחוות הדעת של חברי, השופט מינץ [נבו] (27.3.2025)). וכבר כתב ספר הערוך, כי אם יוצאים חתן וכלה מחדרם - "כל שכן תלמידי חכמים" (ערך "אנגריה"; הובא בגליון בבלי, סוטה י, א). על גבי יסודות ראשוניים אלה, כדרכה של תורה, נותר עוד להוסיף ולעיין - אף זאת, כמובן, מבלי להתיימר למצות. אגש לכך (רבים מן הדברים שלהלן מבוססים על שיעור שנתן הרב אורי הכהן, מג"ד לוחם במילואים, בישיבת עתניאל; וכן על טיוטה מספר שעתיד להוציא לאור הרב אליעזר מלמד, שם יוקדש פרק למקומו ולתפקידיו של שבט לוי).
- אם כן, על הפסוקים "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" ו"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (במדבר לא, ד ו-ו), שעוסקים במלחמת מדיין, אומרת הגמרא: "'אותם' - אלו סנהדרין" (בבלי, סוטה מג, א); ואומר מדרש ההלכה (שהובא גם בפירוש רש"י): "'לכל מטות ישראל תשלחו לצבא' - להביא את שבטו של לוי" (ספרי במדבר לא, ד). כלומר, אלו וגם אלו השתתפו במלחמה. זאת, בניגוד לניסיון ללמוד מדברי אגדה שהביא הרמב"ם בסוף ספר זרעים (הלכות שמיטה ויובל, פרק יג, הלכה יב), כי בני שבט לוי פטורים מיציאה למלחמה - תפיסה שלגביה חשוב לומר, כי אותו 'פטור' נטען לא קיבל כל ביטוי בדברי הרמב"ם שעסקו במישרין בסוגיית הפטורים מיציאה למלחמה (ראו: משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ז; וכן דבריו שם, פרק ח, הלכה ד; הלכות שבת, פרק ב, הלכות ג ו-כג; עוד ראו: דברי הימים א פרק יב, פסוקים כד, כז ו-לט; שם כז, ה; שו"ת משפטי עוזיאל ח, כא).
- מקור נוסף אשר מובא לא אחת בהקשר זה, הוא דברי הגמרא, שלפיהם "רבנן לא צריכי נטירותא" ( - תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה; בבלי, בבא בתרא ז, ב-ח, א). תחילה יצוין, כי עיון בסוגיה שבה הובאו הדברים, מלמד בבירור כי כל שנדון בה הוא חלוקת נטלי מיסוי עירוני; לא זהותם של היוצאים לקרב, או כל דבר דומה. גם הרמב"ם, שפסק דברים אלה להלכה, נקט לשון ממון מובהקת: "אין גובין מהן [מתלמידי החכמים - נ' ס'] לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן" (הלכות תלמוד תורה פרק ו, הלכה י; ההדגשות הוּספוּ - נ' ס'). הגדיל לומר עוד יותר מכך החתם סופר, אשר לִימְדָנוּ כי אף פטור המיסוי אינו חל על צרכים ביטחוניים, הנוגעים למלחמה עם אויב חיצוני: "עד כאן לא []פטרו רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל [...] אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרות גם תלמיד חכם חייב [...] אלא [על כורחנו] חומות העיר ממלחמת מלכיות גם תלמידי חכמים חייבים" (חידושי חתם סופר למסכת בבא בתרא ח, א (ההדגשה הוּספה - נ' ס'); וראו גם: רש"י, בבא מציעא קח, א ד"ה "לאגלי גפא"; שו"ת הרדב"ז ח"ב, תשנב - שם הסתפק, בין היתר, אם בכלל יש בימיו תלמידי חכמים ב'מדרגה' כזו של העדר צורך בשמירה; הוי אומר: אפילו ישנם יחידי סגולה הזוכים לכך, ודאי אין מדובר ב'דרך כבושה לרבים', כפי הנטען בימינו). נמצאנו למדים, כי אף בגדרי ממון, שהם עיקרה של הסוגיה, אין הפטור משתרע על צרכי מלחמה עם אויב זר; קל וחומר, שאין ללמוד מכאן פטור מעצם היציאה למערכה - בדיוק להפך.
- ואם באמור עד כה אין די, הרי שעל הנמנע מהצלת נפשות - אפילו נפש אחת - בשל שיקוליו הרוחניים ומטעמי צניעות, אומרת הגמרא את הדברים החריפים הבאים: "[מיהו] חסיד שוטה?" - שעליו נאמר שהוא מ"מבלי עולם", כלומר משחיתי העולם - "כגון דקא טבעא איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה" ( - כגון שטובעת אישה בנהר, ואותו אדם אינו מצילה, כי סבור שאין זה ראוי להביט בה; בבלי, סוטה כ, א ו-כא, ב; וראו גם: ירושלמי, סוטה ג, ד).
- אחתום קטע זה, בדברים נוקבים ונכוחים שפורסמו כבר בזמן מלחמת השחרור, במכתב שנחתם בשם "אחד הרבנים" (זהות כותב המכתב אינה ידועה, וקיימת לגביה מחלוקת, כאשר יש הסבורים - ונראה שיש רגליים לעמדתם - כי מדובר ברב שלמה יוסף זווין, מי שהיה עורכה הראשון של האנציקלופדיה התלמודית); למרבה הצער, הדברים עודם רלבנטיים, גם שנים רבות - ומלחמות רבות - לאחר מכן:
"כל הכבוד וכל ההערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש, אבל הרשות ניתנת לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם?