זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי-חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו'דעת תורה' שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש - לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל - 'אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל' [...]? וכי הבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד-תורה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה![...]
ואף זו: כלום הצלת אחרים בלבד הוא המדובר שלפנינו? כלום אין כל אחד ואחד מאתנו, באין יוצא ובאין הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו? וכי כך היא המידה, שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת ההצלה, הצלתם הם, על אחרים? וכי כך היא המידה, או וכי זו היא דעת תורה? היכן מצינו כזאת?
התורה מגינה על העוסקים בה? אדרבה, היא הנותנת: ישתתפו בני התורה במערכה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חברים! [...]
'רבנן לא צריכי נטירותא' (ב"ב, ז' ב')? ריבונו של עולם, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומד שאין רבנן צריכים שמירה? [...] ולמה עזבו תלמידי-החכמים, יחד עם שאר אחינו בני ישראל, את שכונות-הספר הנפגעות מיריות הצלפים ולא השתמשו בסגולה זו של 'רבנן לא צריכי נטירותא'? וכי רק בשביל זה בלבד שבמקרים אלה אי-אפשר לסמוך על אחרים? וכי זוהי דעת התורה? [...]
וה' הוא יודע וישראל הוא ידע ואף כל העולם יודעים, שלא אנחנו מתקיפים ולא אנחנו רוצים במלחמה, לא אנחנו ששים לקראת קרב ולא אנחנו פנינו מועדות לשפך דם. אבל אם מתנפלים עלינו בחמת רצח, חובתנו, חובת כל העם, להציל את עצמנו [...]. והרי אתם, גאונינו וגדולינו, רובכם מודים בנחיצותה ההכרחית של מלחמת מצוה זו בכלל, ולפיכך הקדימו רבים מכם בהכרזותיהם דברי ברכה ועידוד לבחורינו היקרים העומדים במערכה. ובכך אפוא עליכם לזרז אף את חכמי התורה, המוכשרים מבחינת הגיל והגוף להשתתף במערכה, לעשות כן. האחיכם יצאו למלחמה, ואתם תשבו פה?
[...]
דעת התורה? הנה היא, פשוטה וברורה: 'והזריז (בהצלת נפשות) הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית-דין' [...]!
'כי ד' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם'!" (ההדגשות הוּספוּ - נ' ס').
דומה, כי על לא מעט מן המובא - הן במכתב, הן בקטעים שקדמו לו - יכולני לומר כי 'אלמלא מקרא כתוב' - לא הייתי אני אומרו (על-פי בבלי, ראש השנה יז, ב).
- תקוותי היא אפוא, כי לצד מימד הכפיה - שלו הוקדש יתר פסק הדין, ושעליו לא ניתן לוותר - גם שיח זה, המנסה לכוון לאמיתה של תורה, יפעל את פעולתו וישא פרי; כך, בפרט, בהתייחס לכל מי שפועל ״מתוך הכרה בערך לימוד התורה״, וב״מעשה״ שאליו מביא אותו לימוד (בבלי, קידושין מ, ב).
סיכומם של דברים
- בהליך חקיקתו של תיקון מס' 28 לחוק שירות בטחון, נפל פגם היורד לשורשו של הליך. גם מבחינת תוכנו, הוא פוגע בזכות החוקתית לשוויון, באופן שאינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה. על כן, ונוכח כלל האמור, אציע לחברַי כי נעשה את הצו על-תנאי למוחלט, ונורה על ביטולו של התיקון. עוד אציע, כי בהתחשב באופי ההליך שהתנהל לפנינו, כמפורט לעיל, לא נעשה צו להוצאות.
נעם סולברגמשנה לנשיא
|