א. הנתבע צורף לחשבון לצרכי נוחות ולא לצרכי מתנה, נוכח היעדר כשירותו של האב והחשש של האם שבנסיבות אלה אם תלך לעולמה לפניו, חשבונותיו יוקפאו ולא ניתן יהיה לדאוג לצרכיו.
ב. הנטל להוכיח כי הצירוף לחשבון היה כדי להעניק למצטרף את הכספים הצבורים בו במתנה מוטל על הטוען לקיומה של מתנה, ללא קשר לפוזיציה הדיונית בה הוא נמצא.
ג. הנתבע צורף לחשבון לאחר פתיחתו לא הביא ראיות חיצוניות, ברורות וחד משמעיות המעידות על כוונת ההורים להעניק לו במתנה את הכספים הצבורים בחשבון.
ד. גרסת הנתבע בדבר קבלת מתנה אינה ראויה לאמון. מדובר בגרסה מתפתחת, בלתי קוהרנטית ורווית סתירות, וזאת בעניינים המצויים בליבת המחלוקת, ויש להפעיל לגביו את חזקת השקר.
ה. הטענה לפיה "סעיף אריכות ימים" במסמכי הבנק מהווה "צוואה" סתם, או צוואת "שכיב מרע" ולמצער מתנה מחמת מיתה, הועלתה לראשונה בסיכומים; בנוסף, מדובר בטענות עובדתיות חלופיות שאינן יכולות לדור יחדיו.
ו. הטענה על שיהוי שגרם להיזק ראייתי נדחתה ביחס לבקשה לסעד זמני, ומשזו נדחתה, ברור מאליו כי טענת השהוי ביחס לתביעה אף היא דינה להידחות.
- הנתבע טוען כי:
א. הטענה על צירוף לצרכי נוחות הועלתה בשיהוי, תוך גרימת נזק ראייתי משמעותי לנתבע.
ב. מסמכי הבנק משנת 2015 ולצדם מכתבה של המנוחה משנת 2003 ועדותו של הנתבע מהווים מסה נדרשת להוכיח כי דין הצירוף כדין מתנה.
ג. עדותו של הנתבע הייתה קוהרנטית, כל דבר שקר לא היה בפיו. זאת בניגוד לעדויות אחיו שהתגלו כשקרנים מועדים לאורך כל עדותם.
ד. האם הייתה חולה (פיזית בלבד) בעת ההענקה, לכן יש לקבוע כי ביקשה לפצות את הנתבע על העוול שנעשה לו טרם לכתה מן העולם. נסיבות העניין דומות לצוואת "שכיב מרע".
ה. סעיף אריכות ימים יכול, בנסיבות מסוימות, להיות בעל אופי "צוואתי"; כוונת ההורים הייתה להעניק לנתבע את מלוא הזכויות בחשבון הן בחיים והן לאחר המוות.
ו. האב היה כשיר להסכמה שנתן להעניק לנתבע את החשבון; בכל מקרה, שאלת כשירותו לחתום על מסמכי הבנק לא משפיעה על תקפותה של המתנה.
הועתק מנבוז. האם הייתה בעלים של 100% של החשבון, ולכן הייתה רשאית לבצע כל פעולה מבלי להידרש להסכמת בעלה, והיא ביקשה לתת לנתבע את הכספים בחשבון. אין משמעות האם זו הייתה הדרך הנכונה ומה המשמעות של כניסה לחשבון לאחר פתיחתו, אלא השאלה היא האם הוכחה כוונת האם להעניק לו את הבעלות בחשבון. במקרה זה, אין הגיון אחר לפעולתה של המנוחה מאשר הענקת מתנה לנתבע, הייתה למנוחה גמירות דעת ליתן מתנה לאלתר, ושני התנאים שנקבעו בפסיקה הוכחו מעל ומעבר.