בפועל אני התחרתי בנחושתן והם התחרו בי.
ש: לפני מספר דקות אמרת לי, שההסכם הנ"ל החזיק עד שנת 1990, מדוע כעת אתה נותן תשובה אחרת?
ת: לא אמרתי דבר כזה, אתה אומר.
ש: אני אומר לך, שההסברים שלך לעניין הסכם אי התחרות אינם נכונים כלל. מה תגובתך?
ת: אני מודה רק שאני חתום על המסמך, יותר אני לא מוסיף דבר ואם הקלטת אותי במקלט, אני מבקש את (ההקלטה, כנראה – צ' כ'), ואם לא הקלטת אז לא קרה כלום".
ואת הויכוח הזה, על מה שאמר שאול או לא אמר, יש לקרוא יחד עם זיכרון דברים נושא תאריך 23.3.94, בו רשם החוקר את הדברים הבאים (ת/5) –
"1. במהלך חקירתו של הנדון (שאול – צ' כ'), בתשובה לשאלה, ענה הנדון, ללא היסוס, שההסכם אי התחרות שחתם עם נחושתן והוצג לו בחקירתו, נשמר וקוים עד 1990 ולאחר מכן הוא לא קיים אותו.
כאשר הוצגה לו השאלה ונרשמה בהודעתו, ענה שההסכם לא קוים מלכתחילה, כפי שהסביר בהודעתו".
נמצא, המחלוקת היא סביב השאלה, אם עצם מתן האמרה שבזיכרון הדברים הוכח במשפט זה, על כך, ועל הנסיבות שבהן ניתנו אמרות שניתנו (שתיים לשיטת המדינה ואחת לשיטת הנאשמים) העידו בביתה משפט שני החוקרים, אליהו אריאלי (עמ' 8-15 לפרוטוקול) ואוריאל שטרית (עמ' 15-36 לפרוטוקול) ולעומתם שאול (עמ' 97-110 לפרוטוקול).
אין ספק, כי אמרה "נוספת", אם אפשר לכנותה כך, שסביב תכנה ניטש ויכוח שניטש, אכן ניתנה, אם במהלך גביית ההודעה או בתשאול אשר קדם לה. סימן לכך מצוי בהודעה "אם הקלטת אותי אז אני מבקשת את... ואם לא הקלטת אותי אז לא קרה שום דבר" כפי שנתפרשה בעדות שאול, בחקירה שכנגד (עמ' 107-108). שאלה אחרת היא, אם האמרה הזאת נרשמה במדויק. הויכוח בין שאול ובין חוקריו התעורר כזכרו סביב שאלת החוקר "כמה זמן נשמר ההסכם בתוקף?" (ת/14, עמ' 2, שורה 10) והתעצם לאחר השאלה "לפני מספר דקות אמרת לי שההסכם הנ"ל החזיק עד שנת 1990, מדוע אתה נותן תשובה אחרת?" (שם, שורות 15-16) – שתי שאלות שלא התייחסו לביצועו בפועל של ההסכם אלא לשאלה, עד מתי היה תקף. רק בזיכרון הדברים שנרשם אח"כ נאמר "בתשובה לשאלה, ענה הנדון ללא היסוס, שההסכם אי התחרות שחתם עם נחושתן והוצג לו בחקירתו, נשמר וקוים עד 1990 ולאחר מכן הוא לא קיים אותו" (ההדגשות שלי – צ' כ'). מטעם אחרון זה לא יהיה בטוח לקבל את שי האמרות כראיה על תכנן אלא בהשמטתו של עניין הקיום מן האמרה שבזיכרון הדברים.