סיכום ביניים - גמירת דעת ומסוימות
במקרה דנא התרשמתי כי לא התגבשה בין הצדדים הסכמה חוזית המלמדת באופן ברור על מפגש רצונות. טיוטת החוזה שהוחלפה בין עורכות הדין, כשלעצמה, אינה מספקת. מכלול ההתנהגות אינו מעיד על הסכמה מחייבת. הצדדים היו קרובים לבוא בקשר חוזי מחייב. ואולם, המשא ומתן ביניהם לא הבשיל לכלל הסכם משפטי מחייב. לא גובשה טיוטה סופית והצעת התובעת טרם אושרה על ידי הנתבע, וממילא, לא הייתה גמירת דעת מצדו להתקשר בחוזה מחייב.
התובעת לא הייתה רשאית להניח דבר קיומו של חוזה חתום בטרם סוכמו כלל התניות בין הצדדים, לרבות מועדי תשלום התמורה. חזרתו של הנתבע מהעסקה מאחר שלא מצא דירה חלופית ולא קיבל אישור משכנתא, מסבירה את הסיבה לפרישתו, אך אינה מוכיחה שהייתה קודם לכן הסכמה מצדו למועדי התשלום או גמירת דעת מצדו להתקשר בחוזה. לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנא ניתן להשלים את העסקה על פיה. הטיוטה אומנם מפורטת ומכילה הסכמות רבות, אך אין בכך די.
אף היעדר החתימה על טיוטת ההסכם, מהווה אינדיקציה ראייתית משמעותית בשאלת היעדר גמירת הדעת, כפי שפורט לעיל.
תמציתם של אלה מלמד כי בהיעדר גמירת דעת ומסוימות מלאה, הטיוטה הבלתי חתומה שהוחלפה בין עורכות הדין, לא השתכללה לכדי הסכם מחייב. משכך, אני דוחה את הסעד שעניינו פסיקת פיצויים מוסכמים, שכן, בהיעדר הסכם מחייב אין לייחס לנתבע הפרה יסודית כלשהי מכוח טיוטה לא חתומה. ממילא, אין מקום לפסוק לתובעת פיצויים מוסכמים מכוח טיוטה זו בלבד.
התנהלות באת כוח הנתבע, עוה"ד ליהי, מעוררת קושי, אך אין בה כשלעצמה כדי לשכלל ההסכם
לא ניתן לסיים פרק זה, בלא להידרש לפער העובדתי שנוצר בין הנתבע לבין באת כוחו, ליהי, ביחס להתנהלות סביב העסקה. הפער נבע מכך שהנתבע לא שיתף את באת כוחו בכל העובדות, כפי שפורט לעיל. ואולם, גם דרך התנהלותה של ליהי כבאת כוחו לא חפה מקשיים, ואילו הייתה פועלת כחובתה, ספק אם תביעה זו הייתה באה לעולם.
כך, הנתבע טען כי ליהי לא העבירה לו את הטיוטה הראשונה ששלחה לרחלי (סעיף 16 לתצהירו; חקירת הנתבע בעמ' 80 לפרו' מיום 6.5.26, שו' 37-31; כן ראו חקירתו בעניין הסעד הזמני, עמ' 12 לפרו' מיום 3.2.25 שו' 36-28; שם, עמ' 13 שו' 4-3; שם, עמ' 14 שו' 8; שם, עמ' 15 שו' 2-1; כן ראו תשובתה מעוררת הקושי של ליהי בחקירתה, עמ' 4 לפרו' מיום 6.5.26, שו' 32-18). גרסת הנתבע בנדון לא נסתרה.