אף התרשמתי כי ליהי לא טרחה לעדכן את הנתבע או את עדי בעניין דרישותיה מרחלי לשיפור לוח התשלומים, ובוודאי שלא קיבלה את אישורם בעניין שינוי לוח התשלומים (חקירת הנתבע בעמ' 103 לפרו' מיום 6.5.26, שו' 2-1; חקירתו בעניין הסעד הזמני, עמ' 13 לפרו' מיום 3.2.25 שו' 9-5 ושו' 29-23 ובעמ' 15 שו' 20-14 ובעמ' 16 שו' 11-10; תמלול שיחתה של עדי עם התובעת, עמ' 169-168 למוצגי התובעת). למעשה, הנתבע ובאת כוחו ליהי כלל לא שוחחו טלפונית מאז שעניין מכירת הדירה הועבר לטיפולה (חקירת הנתבע, עמ' 12 לפרו' מיום 3.2.25 שו' 16-14), והשיח ביניהם התמצה בחלופת הודעות מצומצמת (שם, שו' 23-20). אומנם, כבר קבעתי כי רחלי הייתה ערה לכך שהערות ליהי הועברו על דעתה, אך אין בכך כדי להקהות מחובתה של ליהי לעדכן את הנתבע בכל שלב בשיח בינה לבין רחלי.
חובת הגילוי והנאמנות של עורך דין מחייבת אותו למסור ללקוח מידע ופרטים רלוונטיים ולהסביר לו את משמעותם. ליהי חייבת הייתה לקבל את אישורו של הנתבע לנוסח טיוטת החוזה שבדעתה היה להעביר לרחלי, ולקבל את אישורו לנוסח זה. לאחר מכן, חובה היה עליה לשתף את הנתבע בכל שינוי בנוסח הטיוטה, ובוודאי בכל הנוגע להצעת רחלי בעניין לוח התשלומים ולהערות שראוי להעביר בעניין זה. ליהי אף הייתה חייבת להבהיר לנתבע את המשמעות העשויה להיות להעברת טיוטת חוזה ולהחלפת הערות בין עורכות הדין. מכוח יחסי השליחות והנאמנות על עורך דין למסור ללקוח דין וחשבון ומידע על כל פעולותיו בקשר עם טיוטת החוזה, אף אם הלקוח לא דרש זאת. אילו הייתה ליהי מעדכנת את הנתבע על המשמעות האפשרית העשויה לנבוע מהעברת הטיוטה, כמו גם על החלפת ההערות, נוסח הטיוטה וההצעה בעניין לוח התשלומים, היה בכוחו לבקש ממנה להשהות את המגעים עם רחלי.
ניהול משא ומתן תוך הפרת חובת תום הלב
אחר שקבעתי כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, אין מקום לאכוף את הטיוטה כחוזה. ממילא, כפי שציינתי לעיל, משלא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, אין מקום להיעתר לדרישת התובעת לפיצוי מוסכם, שכן, הזכאות לפיצוי זה פורטה בטיוטת חוזה שלא השתכללה.
עם זאת, מתעוררת שאלה נפרדת של תום לב במשא ומתן. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, מחייב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, ומאפשר פסיקת פיצויים בגין הנזק שנגרם עקב המשא ומתן, גם כאשר החוזה עצמו לא נכרת (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות, פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); להלן: "עניין פנידר"). חובת תום הלב נבחנת באופן אובייקטיבי, לפי אמות מידה של האדם הסביר, אך יש ליתן משקל גם ליסודות סובייקטיביים, לרבות התכונות והנתונים האישיים של הצדדים לעסקה (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828 (1980); ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533 (1982); עניין פנידר).