בענייננו, לצד הסעד לפסיקת פיצוי מוסכם שכאמור נדחה על ידי מאחר שלא השתכלל חוזה מחייב, התובעת עתרה לפסיקת פיצויי קיום בסך 171,314 ₪, "בגין הפסד הנחה בסך 170,000 ₪, שהעניק לה הנתבע במחיר הדירה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 30.10.24" (סעיף 2.2.2 לכתב התביעה), ולחלופין, פיצויי הסתמכות בסך 132,738 ₪ עקב מכירת דירתה בקריית ביאליק לצורך מימון רכישת דירתו של הנתבע (שם, שם; ראו עוד: שם, סעיף 4.2).
התובעת השתיתה את עיקר דרישתה לפסיקת פיצויי קיום, כתוכנה הנטען כאמור, ולחלופין לפיצויי הסתמכות בגין מכירת דירתה הקודמת, על הטענה כי הנתבע הפר את חובתו לנהוג בתום לב במשא ומתן החוזי ביניהם (סעיף 2.2.2 לכתב התביעה). בנסיבות אלה, יש לבחון תחילה האם הנתבע ניהל את המשא ומתן עם התובעת בחוסר תום לב, וככל שכך ייקבע - האם התובעת זכאית לפיצוי, ומה היקפו.
טרם נידרש לסעדים הללו, ייאמר כי בסיכומיה עתרה התובעת לפסיקת פיצויי קיום עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, בסך 204,569 ₪, "בגין הפיצוי המוסכם" (עמ' 1 לסיכומים; סעיף 3(ב)). עוד נידרש להלן לשאלת אפשרות פסיקת פיצויי קיום בנסיבות המקרה דנא. ואולם, כבר בשלב זה אבהיר כי מאחר שבכתב התביעה עתרה התובעת כאמור לפסיקת "פיצויי קיום בסך 171,314 ₪" בלבד (סעיף 2.2.2 לכתב התביעה; ההדגשה בקו תחתי במקור), אין בכוחה לטעון בסיכומיה, לראשונה, לפסיקת סכום גבוה יותר כפיצויי קיום.
ביסוד החוזה מונחת האוטונומיה של הרצון הפרטי, ובכלל זאת, אפשרות הבחירה המודעת האם להתקשר בחוזה. עיקרון חופש החוזים מאפשר לכל צד לנהל משא ומתן ללא חשש שמא ייקשר בחוזה מחייב מבלי שגמר אומר בדעתו לעשות כן. בהתאם לכך, כל צד הנכנס למשא ומתן, נוטל על עצמו סיכון כי בסופו של יום, העסקה לה ציפה, לא תצא אל הפועל, שכן, הצד האחר רשאי לפרוש מהמשא ומתן, כל עוד לא הביע גמירת דעתו המלאה להתחייב בחוזה (ראו, למשל, ע"א 921/91 אזערי נ' עיזבון רחל לווינברג [נבו] (4.8.93)). בע"א 251/84 חברת ס.ג.פ להשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 463 (1985), נקבע "...סעיף 12 הנ"ל אינו בא לכפות על אלו המנהלים משא ומתן את החובה לכרות חוזה בכל תנאי ובכל מחיר ולחייב בפיצויים את כל מי שמחליט, לפי מיטב שיקולו ומצפונו, שעסקה פלונית המוצעת לו אינה כדאית ואינה רצויה, וזאת גם אם מתברר, כי הוא שגה בכך מבחינה אובייקטיבית..." (להלן: "עניין ס.ג.פ להשקעות").