עם זאת, הפעלת זכותו של צד לפרוש ממשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כפופה לחובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים. פרישה ממשא ומתן צריך שתיעשה בתום לב ומשיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים (ע"א 416/89 גל אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו(2) 177,185 (1992)).
כפי שנקבע בעניין ס.ג.פ להשקעות, סעיף 12 לחוק החוזים דן במערכת נסיבות מוגדרת, שעניינה סטייה מנורמה מוסרית החלה על כל מי שמנהל את המשא ומתן, בכל הנוגע להתנהגות שאין מצפים לה מצד אדם הגון וישר דרך, מאחר שיש בה כדי להערים על הצד האחר או שיש בה כדי הסתרה פסולה של נתונים עובדתיים שהצד האחר זכאי לדעת אותם, ומן הראוי היה לגלותם לו מראש.
בענייננו, אינני סבור כי ניתן לזהות פסול מוסרי בדרך הילוכו של הנתבע, או לקבוע כי נהג בדרך שתכליתה להערים על התובעת או להסתיר ממנה במכוון נתונים עובדתיים רלוונטיים. פרישת הנתבע נעשתה בשלב המשא ומתן, עוד בטרם השתכללו גמירת דעת ומסוימות מלאים. התובעת טענה כי הנתבע "לא הציג שום טעם מוצדק לסירובו לחתום על ההסכם ולקיים את העסקה" (עמ' 11 לסיכומים). אין בידי לקבל טענה זו. הנתבע סירב לחתום על ההסכם מאחר שלא מצא דירה חלופית התואמת את יכולותיו הכלכליות. לאחר שהנתבע ורעייתו הבינו כי התמורה שיוכלו לקבל בגין מכירת דירתם עומדת על 2,030,000 ₪ בלבד, חלף הסכום המקורי שסברו כי בכוחם לקבל תמורת הדירה, יועץ המשכנתאות הבהיר להם כי תקציב מוגבל זה לא יאפשר להם לרכוש את הדירה בה חפצו מלכתחילה. לפיכך, הנתבע ורעייתו ניסו לאתר דירה חלופית במחיר התואם את משאביהם הכספיים, אך הדבר לא הסתייע בידם. אין לומר כי הסירוב לחתום על ההסכם בנסיבות אלו, איננו ענייני או איננו מוצדק, בהינתן שאותה עת לא השתכללה גמירת דעת ומסוימות מלאים.
חרף כל האמור, אף שמצאתי כי הנתבע לא פעל בדרך של מצג או הטעייה מכוונים, סבורני כי במערך היחסים שבינו לבין התובעת, התנהלותו במשא ומתן אינה מקובלת ואינה עולה כדי תום הלב הנדרש בין הנושאים ונותנים לקראת כריתתו של חוזה.
לאמור, הנתבע סבר בתום ליבו, אף אם בשגגה, כי כל עוד הצדדים לא חתמו על ההסכם, אין בהחלפת טיוטות הסכם בין עורכות הדין כדי להבשיל את ההתקשרות לכדי חוזה מחייב. בעניין זה מצאתי את עדותו של הנתבע כמהימנה. עם זאת, בהתאם להלכה הנוהגת, המדד לתום ליבם של הצדדים אינו נבחן על יסוד כוונותיהם הסובייקטיביות, אלא בהתאם לביטוי החיצוני והאובייקטיבי של התנהלותם, לרבות תוכן המסמך, התנהגות הצדדים, דבריהם, נסיבות המשא ומתן והיחס שקבעו בין הטיוטה לבין ההסכם העתידי. במקרה דנא, הנתבע לא הנחה את באת כוחו להבהיר לבאת כוח התובעת כי החלפת הטיוטות נועדה לאפשר התקדמות ניסוחית בלבד וכי היא אינה מוסמכת להתחייב בשמו. אומנם, כבר קבעתי כי באת כוח התובעת הייתה מודעת לכך שההערות שהעבירה באת כוח הנתבע הועלו על דעתה בלבד, ומשכך לא נוצרה בענייננו הרשאה נחזית. ואולם, מסקנה זו אינה נובעת מפעולה יזומה מצד הנתבע, אלא מכך שבאת כוחו טרחה להבהיר זאת מיוזמתה, ללא שהנתבע הנחה אותה לעשות כן מבעוד מועד.