לשון אחר, התובעת טענה כי לצורך מימון רכישת דירתו של הנתבע, היא נאלצה למכור את דירתה בקריית ביאליק במחיר הנמוך ממחיר השוק בסך 80,000 ₪, וכי נוסף לכך, נאלצה לשלם למתווך דירות, לשאת בעלות שכר טרחת עורך דין. כן עתרה לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש.
כזכור, פיצויי הסתמכות נועדו להעמיד את הנפגע במצב שבו היה עומד אילולא נכנס למשא ומתן.
בענייננו, התובעת טענה בתצהירה כי בחודש יוני 2024, לערך, החליטה לרכוש דירה למגורים בשכונת צאלים בעיר אילת, בה היא מתגוררת משנת 2007, ולצורך כך פנתה למתווך טל. עוד טענה התובעת כי לצורך מימון רכישת הדירה, החלה לפרסם את דירתה בקריית ביאליק למכירה, ובה בעת, נערכה ליטול הלוואה מבנק למשכנתאות (סעיפים 7-6 לתצהירה). כן טענה כי רק במהלך חודש אוגוסט 2024 החל הנתבע לפרסם את דירתו (שם, סעיף 8).
הנה כי כן. התובעת הודתה כי התכוונה להעתיק את מקום מגוריה לשכונת צאלים בעיר אילת, וכי לצורך מימון רכישת דירה חדשה, פרסמה את דירתה בקריית ביאליק למכירה. רק בשלב מאוחר יותר, במנותק מהחלטתה למכור את דירתה לשם רכישת דירה אחרת באילת, היא נחשפה למודעת פרסום דירתו של הנתבע. נוכח האמור, אני דוחה את טענת התובעת לפיה מכרה את דירתה רק בעקבות רצונה לרכוש את דירתו של הנתבע.
אכן, אפשר שהתובעת האיצה את המגעים למכירת דירתה בקריית ביאליק בעקבות ההיתכנות לרכישת דירתו של הנתבע. ואולם, לא הובאו ראיות להוכיח האמור. ממילא, מאחר שהתובעת החלה לפרסם את דירתה למכירה כחודשיים לפני שהנתבע החל לפרסם את דירתו למכירה, חזקה כי המחיר שקיבלה עבור דירתה היה המחיר המרבי שהיה בכוחה לקבל אותה עת.
בכל מקרה, מאחר שהנתבע טרם הודיע עמדתו ביחס לטיוטת החוזה, בפרט לעניין לוח התשלומים, אין לתובעת להלין אלא על עצמה, על כך שהזדרזה למכור את דירתה במחיר שנטען כי היה נמוך משוויו בשוק אותה עת, תוך הנחה משתמעת כי העסקה עם הנתבע סגורה. למעשה, אף אם התובעת והנתבע היו מגיעים להסכמה ביחס לכל פרטי החוזה, לרבות לוח התשלומים, אפשר כי הנתבע היה מסכים לקבל חלק נכבד מהתמורה במועד מאוחר יותר, באופן שעשוי היה להעניק לתובעת אורך רוח מבחינת תנאי מכירת דירתה. בדרך זו אפשר כי התובעת הייתה נמנעת ממכירת דירתה במחיר נמוך לכאורה משוויו הריאלי, כטענתה.
יתר על כן, לצורך הוכחה כי מכרה את דירתה בהפסד לכאורה, התובעת נסמכה על חוות דעתה של השמאית, הגב' מורן לביא-ליבנה. בחוות הדעת אמדה השמאית לביא-ליבנה את שווי זכויות הבעלות בדירה בסך 1,150,000 ₪, בעוד התובעת מכרה את דירתה בקריית ביאליק ביום 29.10.24 בסך 1,070,000 ₪ (נספח 33 למוצגי התובעת). לפיכך, נטען כי בעת המכירה התובעת הפסידה 80,000 ₪ משווי השוק של הדירה.