- מהאמור לעיל עולה כי במקרים המתאימים הערכת שווי החברה נעשית תוך מתן משקל לעסקה שבוצעה במניות החברה בסמוך לפני הצעת הרכש, כאינדיקציה משמעותית לשאלת השווי ההוגן. יישום הרציונל הזה על המקרה דנן מעלה כי יש לתת משקל משמעותי לעסקאות שבוצעו בפועל במניות החברה - בין המשיבים לבין עצמם ובין המשיבים לבין צדדים שלישיים, כאינדיקציה משמעותית לקביעת שווי החברה. האלטרנטיבה להערכה המבוססת על "עסקאות אמת" היא הסתמכות על חוות-דעת המתיימרות להעריך את השווי בהתאם לניסיון לחזות את תזרימי המזומנים העתידיים של החברה ולהוונם. אלטרנטיבה כזו היא בעייתית לא פחות, שכן הערכות שווי אינן מדע מדויק, בהיותן נסמכות בעיקרן על השערות בנוגע לעתיד (שיעור תשואה עתידי של נכסי החברה, שיעור הריבית במשק בעתיד וכיו"ב).
מסקנה זו עולה בין היתר מחוות-דעתו של כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין (שהיה בדעת מיעוט בענין קיטאל). באותו ענין ציין כב' השופט ריבלין כי:
"עמד על כך פרופ' פרוקצ'יה: 'כל מי שבקיא בפרקטיקה בנושא זה מודע לכך כי מספר ההערכות הינו כמספר המומחים, והן נבדלות זו מזו לעתים קרובות בצורה קיצונית. הסיבה איננה – או לפחות איננה רק – נכונותם של המומחים להתאים את הערכתם לרצונו של המזמין, אלא גם בכך ש'מלאכת ההערכה אינה מדע מדויק'. ועוד: 'כל חישוב, מדויק ככול שיהיה, המבוסס על נתונים משוערים, אינו יכול להניב אלא תוצאות משוערות' (פרוקצ'יה בעמ' 303, 325 ה"ש 43)".
כב' השופט ריבלין הוסיף וציין באותו ענין כי:
"שימוש בשיטת התזרימים המהוונים מחייב הערכה של כל התזרימים העתידיים הצפויים להתקבל מעסקי החברה בעתיד. הערכה זו צריכה כמובן להניח מהם התנאים המאקרו-כלכליים שישררו בעתיד, מה תהיה רמת התחרות מולה תתמודד החברה, מה תהיה רמת הביקוש למוצרים או לשירותים שמספקת החברה, ועוד כהנה וכהנה. לא זו אף זו, הערכת סכום התקבולים העתידיים אינה מספקת, ויש להעריך גם את מועד קבלתם. זאת מכיוון שההנחה הכלכלית היא שיש ערך כספי לחלוף הזמן. לבסוף, יש לבחור מהו מקדם ההיוון שבו יהוונו התקבולים העתידיים המשוערים, ואשר אמור לשקף את מידת הסיכון הקיימת בעסקי החברה – לאמור: מידת הסיכוי כי התקבולים העתידיים המשוערים כלל לא יגיעו לחברה. ברי כי הערכת נתונים עתידיים כה רבים, בחברות שמנהלות פעילות עסקית נרחבת, רחוקה מלהיות בגדר 'מדע מדויק'".